תפסתי טרמפ

תפסתי טרמפ לחץ בצומת הפיל.  אני מעדיף את השיטה הזו על הטרמפים הרגילים כי אפשר להסתכל לנהג בעיניים, מקרוב.  אז קשה לו יותר לשקר.  מה זה לא מגיע?  בטח שאתה מגיע, זה עוד שלושה רמזורים.  ואני מה אני, בסך הכול תיכוניסט, רואים עלי, אז יאללא.   ככה כל הילדות.  טרמפ.  והטרמפים עוצרים.  הכי קל זה להגיע למעוז אביב.  כל מה שצריך זה לעמוד על כביש התערוכה פינת דרך חיפה, אפילו לא צריך להרים את היד, סתם לעמוד בשולי הכביש.  כולם יודעים שככה מגיעים הביתה הילדים מתיכון חדש ועירוני ד` ואפילו מגימנסיה הרצלייה (למרות שהאחרונים עצלנים, אז הם יורדים לתפוס טרמפ לחץ בז`בוטינסקי ורק אם אין להם מזל הם צריכים עוד אחד בכביש התערוכה).  וכל הילדות שמנת האלו נוסעות בטרמפים.  אחר כך גם בצבא.  אז בכלל חיים משוגעים, כי רכבים צבאיים חייבים לעצור.  אחר כך הימים כשכבר עברתי לצד של אלו שעוצרים לטרמפים.  לעצור ליד בית אלפא לנערה בת שבע-עשרה, צוהלת על ששפר גורלה להגיע לתל אביב עם מיזוג באוטו.  מתיישבת, שולפת ספר מילקוט צד, קוראת קצת, שואלת אפשר לעשן, נרדמת, נעים של זרים שנושמים בשקט נוכחות אחרת ויודעים שלא יתראו יותר לעולם.  או איזה חייל שזורק בתא המטען את האם-16 שלו, יוצא שבת, מקצוען משופשף של טרמפים שלא מתרגש משום דבר, מגיב למה שהוא שומע ברדיו. תגיד, הוא לואט, אכפת לך להעביר תחנה?

ועכשיו, מה עכשיו, מסמרים ונוצות, רק דוסים ומתנחלות.  הדוסים, מחכים למכוניות של דוסים, יודעים שיעצרו להם, כמו שפעם עצרו הצבאיים לחיילים.  אלו הפשיסטיות, אין עליהן, עומדות בצומת מורשה ונוסעות בטרמפים לשטחים הכבושים.  לפעמים אני עוצר להן בשביל להסתלבט.  עד כאפר קאסם אני אומר להם, במבטא הערבי-אשכנזי הכי מוטעם שלי.  והן מתבלבלות לרגע, טוב, עד צומת קסם, הן אומרות.  לא מכיר צומת קסם, אני צוחק, רק כאפר קאסם וצוחק והן מתרחקות.  אז מה נהיה כאן?  אני מתעצבן לאללה כשאני מתחיל לחשוב על זה, אבל אין מה לעשות, זו האמת:  המתנחלים הם כמעט היחידים שנותרו בשולי הדרכים, נוסעים ממקום למקום בטרמפים, שומרים על ישראל של פעם, של זו שהתרחשה עד האינתיפאדה הראשונה, כשהפלסטינים נזכרו להיזכר שאפשר להפחיד את היאהוד.  אחר כך גם באו הסוטים, או שככה מספרים.  לחיילים אסור לנסוע בטרמפים, בפקודה, פקודה שחיסלה במחי יד תרבות שלמה, דור שלם שהיה גומע עשרה מליון קילומטר של טרמפים בשנה, ממטולה עד אילת, יא אללה, רק להגיד ממטולה עד אילת!  והילדים? ימותו ולא ייסעו בטרמפים, אמא שלהם תהרוג אותם, בעצם הם אפילו לא צריכים כבר את האזהרות של אמא, הם מפחדים בכוחות עצמם, למדו לדאוג לבד, שטופים תסריטים של אונס וחטיפה.  עולם שלם נהרס כאן ורק המתנחלים שבמילא מביאים את הקריז, מזכירים בשאננות שלהם מה שהיה כאן ואיננו עוד. מה היה? נניח שזה לא רומנטי.  נניח. 

נניח שלא צריך להתרפק.  נניח.  אז סוציו-אנאליזה במקום.  מהירה כזאת, לא מעיקה. הנה.  אחד שמו גיאורג זימל (1858-1918) עשה את זה פשוט.  אמר שהכול בחיים זה עניין של פרופורציות משתנות של קרבה ומרחק.  אהב לכתוב על זרים, זימל.  בעצם המציא את “הזר” כקטגוריה סוציולוגית, כטיפוס חברתי.  מה היה אומר?  מה היה עונה לתשובה המתבקשת שפשוט גדלנו והשתנינו ונהיינו חברת זרים ובחברת זרים דועכת האינטימיות וגובר הניכור.  בחברת זרים יש יותר מכל מיני טיפוסים, מסוכנים, אפלים.  בחברת זרים חושדים יותר, מאמינים פחות.  ואם זה לא מספיק, כאן יש ערבים שזוממים להרוג יהודים.  מה היה אומר?  אולי היה מהמהם, כמו מין שרלוק הולמס של תופעות חברתיות, הממ, יותר אנשים-פחות קשרים.  הממ, הגבולות התרחקו-המחסומים התקרבו.  החלל גדל והמרחב קטן.  יותר שטח על המפה הווירטואלית, פחות שטח לנוע בו על האדמה האקטואלית.  הממ, הצטמצם המרחק הפיזי בין אנשים שיש ביניהם מרחק חברתי, צריך טקטיקות חדשות של שמירת מרחק.  הממ, חברת זרים.  אבל חברת זרים זה לא בהכרח ניכור.  יש כל מיני צורות, כל מיני פרופורציות.  טרמפ, עצם המושג הזה, המעשה הזה, הוא בעצמו פעולת-יחס של זרים, של אנשים רחוקים.  אבל זה הרי לא פותר את העניין כלל וכלל!  העניין הוא מה עובר לבנאדם בראש כשהוא פוגש זר שפונה אליו ומבקש טרמפ.  מה עובר לבנאדם בראש כשהוא ניגש לזר ושואל אם אפשר להגיע איתו לצומת הקאנטרי, כשאתה מבקש מזר להתקרב אליך קרבה פיזית, כשזר מבקש להיכנס אליך הביתה כאילו, לתא הפרטי הזה שלך שמזיז אותך ממקום למקום רק עם המאניירות שלך וההרגלים שלך ושפת הנהיגה שלך ושפת הישיבה שלך באוטו. 

השאלה היא למה הזרים של עכשיו, שלא כמו הזרים של פעם, לא עושים את זה, לא חושבים על זה.  מה, אם ילד בחולצה כחולה ועם תיק של יאנספורט על הגב ינסה עלייך טרמפ לחץ למקום שאת ממילא מגיעה אליו לא תיקחי אותו?  מה, כשלקחנו טרמפים פעם לא עשינו פעולות זיהוי בסיסיות של הנהג?  אנחנו בני אדם אנחנו, מצוידים באנטנות רגישות חבל על הזמן לקרוא בהרף עין סימנים של זרים, מליון סימנים קטנים, נו אתם יודעים.  בקיצור, כשטרמפיסט ונהג נפגשים תמיד תעלינה שאלות האמון והחשד, הלוא אלו הן השאלות של התמסרות לקרבה או התבצרות במרחק!  מה, פעם לא שפטנו? פעם לא חשדנו?  אז תעזבו אותי מהסיפור הגדול הזה של אינתיפאדה ושל פשע מתגבר.  כאלם פאדי, כולה נהיינו חברה של פחדנים.  כבר התחילו לבנות פה מרכזים של חוסן, יאללא תתקדמו חבר`ה: יוקמו לאלתר מרכזי אומץ! סתאאם, נו ברצינות, אז מה השתנה כאן?

אולי צריך להתחיל לחשוב על זה בדיוק ככה, מלמטה, לא בסיפורים הגדולים האלו, אלא בדיוק באלו הקטנים.  זה מה שהשתנה כאן, לא לוקחים טרמפים ולא מבקשים טרמפים.  ניקח את המתנחלים.  למה הם נוסעים בטרמפים?  אני חושב שבגלל שהם נעים על מפה מרחבית משלהם, שיש בה צירים פיזיים ברורים (לא רק בשטחים, בכל הארץ) והם יודעים שהנהגים ששותפים איתם במפה הזו יודעים לזהות אותם, קוראים בהרף עין ותוך כדי נסיעה איפה שהם עומדים ואיך שהם עומדים ואיך שהם נראים.  ויעצרו להם.  ואותו דבר עם הדוסים של החולצות הלבנות והמכנסיים השחורים.  אותו סיפור.  מין הצלבה כזו של מפה מרחבית עם מפה חברתית, שתי מפות שמוכנות תמיד בראש.  כאילו בתוך חברת הזרים מתקיימות גם הקהילות האלו, או השד יודע איך לקרוא להן, שבטים ששומרים על סוד משותף, סוד סוציו-מרחבי יעני.  וזהו, זה מה נשאר.  השבטים האחרים נפוצו לכל רוח. בעיקר האשכנזים האלו, אלו שכמעט רק להם היו מכוניות בכלל, והילדים שלהם עוד לא התרגלו לנסוע בטקסי בכלל.  כי רגע, עוד מצב:  מי שלוקח טרמפ מניח, אפילו אם הוא לא חושב על זה, שיהיה נהג ש”יזהה” אותו, לא זיהוי אישי, זיהוי שבטי.  הצבא, כשהיה מותר לקחת בו טרמפים, ייצר שבט שחצה את השבטים האלו.  אבל הצבא לא מרשה.  הרס.   שינוי-שינוי. לדעתי.