תשובה לנשיאת בית המשפט העליון

“נשיאת העליון, דורית ביניש, בביקורת על המדינה: מדוע לא מפנים מאחזים?”

אכן, שאלה קשה שאלה כבוד הנשיאה. האם סתם עורך דין פשוט כמוני יוכל לנסות לענות לכבודה לבל תידר שינה מעיניה? טוב, נו, אני אנסה. למרות שלא הייתי מעורב בעתירה הספציפית הזו, ייתכן וניסיוני מעתירות רבות אחרות יהיה לי לעזר.

אז ככה: העתירה הוגשה בספטמבר 2005 והנה הפלא ופלא, ביעילות שיפוטית שאין שני לה, הוצא, כבר בחודש נובמבר 2005, צו על תנאי על ידי בית המשפט (הנשיא בדימוס ברק והשופטים לוי וגרוניס) המורה למשיבים להשיב, בתוך 90 ימים, מדוע לא ייהרסו המבנים.

אלא שכמו שכל עורך דין שעתר כנגד המדינה יודע, 90 ימים זה לא 90 ימים, תשובה היא לא תשובה…

בחודש מרץ 2006 ביקש עו”ד יובל רויטמן, ממחלקת הבג”צים בפרקליטות המדינה, מבית המשפט הארכת מועד וקיבל החלטה קצרה “כמבוקש”.

בחודש אפריל 2006 הוגשה בקשת הצטרפות כמשיבים מצד מספר גופים ואנשים והנשיא ברק החליט כי “המזכירות תקבע את העתירה לדיון”.

הדיון נקבע לחודש ספטמבר 2006 – ונדחה. כך קרה גם לדיון שנקבע לחודש ינואר 2007 (בקשת דחייה מצד המועצה האזורית מטה בנימין שנדחתה והתקבלה יומיים לאחר מכן), לזה של מרץ 2007 ולזה של אוגוסט 2007 (עו”ד רויטמן ביקש דחיה ובית המשפט (מפי המשנה לנשיאה ריבלין והשופטים רובינשטיין ואלון) נענה: “על-מנת לאפשר לשר הבטחון החדש, על-דעת ראש הממשלה, לגבש את עמדתו”. אכן, חשוב לגבש עמדה, גם אם הבקשה לדחייה לצורך גיבוש אותה עמדה הוגשה שנתיים אחרי שהעתירה הוגשה. נקבע כי על המשיבים “להגיש הודעה מעדכנת… עד ליום 10.9.07. עם קבלת ההודעה, יקבע דיון בעתירה שבפנינו, בפני כל הרכב”). עכשיו ודאי ציפה בית המשפט הנכבד ששר הביטחון החדש, אהוד ברק, יתפנה מכל עיסוקיו כדי שההודעה הנדרשת תוגש בזמן, הרי מדובר בצו של בית המשפט העליון ומי כאהוד ברק אשר רוממות שלטון החוק בגרונו? אלא שלא כך קרה.

ב-11.9.07, ביקש עו”ד רויטמן דחיה נוספת וקיבל, כרגיל, “כמבוקש” (איזה כיף להיות עו”ד במחלקת הבג”צים). והנה זה פלא, בנובמבר 2007, באיחור של כשנה וחצי, אבל מי סופר, הגישה המדינה סוף סוף הודעה.

הדיון התקיים בסופו של דבר בחודש פברואר 2008, כמעט שנתיים אחרי שהנשיא ברק, אז כבר בדימוס, ביקש לקבוע את העתירה לדיון ולא לפני בקשת דחייה נוספת של עו”ד רויטמן שנענתה בהחלטה… “כמבוקש”.

ומה קרה בדיון? האם בית המשפט נתן פסק דין המחייב את המדינה להרוס את המבנים???? לא! בהחלטה, הנשיאה ביניש (אשר לשאלתה אני מנסה לענות) וכבוד השופטים דנציגר ופוגלמן נענו לבקשת עו”ד רויטמן וקבעו כי “לבקשת המדינה אנו דוחים את השלמת הטיעונים בעתירה. המשיבים יגישו בתוך 60 יום תצהיר נוסף…”.  נו, העותרים מחכים כבר שנתיים וחצי לפסק דין, אז יחכו עוד 60  יום – מה יכול להיות? חבל רק שבית המשפט הנכבד לא כתב בהחלטה “60 יום והפעם על באמת”.

לאחר 60 ימים ביקש עו”ד רויטמן דחייה נוספת. אני אחסוך מכם את ההחלטה בעניין הבקשה וגם את שתי ההחלטות שניתנו בחודש מאי, זו שניתנה בחודש יוני, שתי אלו שניתנו בחודש יולי, זו שניתנה בחודש אוגוסט וזו שניתנה בחודש אוקטובר – כולן לאחר בקשות דחיה נוספות של המדינה (אין פלא שאין לעורכי הדין של המדינה זמן. צריך להגיש כל כך הרבה בקשות דחייה…)

ואגב, אל תעלו על דעתכם כי כבוד הנשיאה אינה מודעת למה שקורה בבית המשפט שלה וכי שופט אחר הסכים, בדיעה קלה, לכל בקשות הארכות המועד הללו. חלילה! “אנוכי אערבנו, מידי תבקשנו” – הנשיאה, היא היא שנתנה את כל הארכות המועד האלה.

ביום 28.10.08, באיחור קל בן כחצי שנה, ניתנה סוף סוף תגובת המדינה וביום 16.11.08, בלי שיהוי נוסף, קבעה הנשיאה כי “העתירה תיקבע לשמיעה בפני ההרכב” (לא, היא לא קבעה שהעתירה תשמע “בהקדם” או “לא יאוחר מ” או כל אותם ביטויים בהם יודעים השופטים להשתמש כשהם מעוניינים להקדים את הדיון. עברו רק שלוש שנים וחודש מאז הגשת העתירה – מה החיפזון?)

דיון שנקבע לחודש מאי 2009 נדחה וכך הגענו לדיון ביום 10.6.2009 בו, כך למדנו, הנשיאה “מתחה ביקורת על כך שהמדינה לא פועלת למימוש צווי הריסה של מאחזים בלתי חוקיים”. ואגב, האם לאחר הביקורת הנוקבת הזו הזדרז הרכב השופטים הנכבד ונתן פסק דין כנגד המדינה המורה לה לפנות את המאחזים? לא!

אני לא בטוח שלאור כל האמור לעיל אני צריך לכתוב את התשובה לשאלה. יש לי כבוד רב לנשיאה ואין ספק בליבי שאם היא קראה את התשובה והגיעה עד הנה, היא מבינה “מדוע לא מפנים מאחזים”.

אבל, כבוד הנשיאה, אחרי כל המאמץ שהשקעתי, אולי תואילי להשיב לי על שאלה קטנה (ודומה) שלי: “מדוע בית המשפט לא מורה למדינה לפנות מאחזים”?