• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

40 לכיבוש: בין זכויות לפוליטיקה

לין חלוזין-דברת

ביום שישי ציינו ארגוני הזכויות 40 שנים ל-67` תחת הכותרת “עד שתפקח את עיניה”1. האירוע היה יחיד מסוגו בהיקף שלו, באסתטיקה שלו ובמטרה שלו: להזמין את הציבור במרכז הכלכלי והתרבותי של ישראל להתבונן בצל הכבד שמטילה הפרת זכויות האדם המתמשכת בשטחים על אופי המשטר בישראל, או במילים אחרות, לבצע בצורה ברורה ובלתי-מתפשרת את תפקידו הציבורי של מוסד הזכויות, היינו לשמש כשומר-הסף של הדמוקרטיה הליברלית מטעם החברה האזרחית.

כל מי מאתנו ששואף לשנות את המשטר במרחב עליו שולטת מדינת ישראל; כל מי שמרגיש שהקפיטליזם המשתולל עוין את החברתיות; כל מי שסבור שישראל אינה דמוקרטיה, או שדמוקרטיה פרלמנטארית אינה הטוב האפשרי אלא הרע המצוי, לא יכול היה אלא להרגיש לכל הפחות אי-נוחות. האשליה שהעדרה של מסורת פוליטית המתכוונת ליצור עולם משותף ושוויוני בין שונים יענה דווקא על-ידי ארגוני הזכויות מתחילה להתפוגג. השאלה היותר מעניינת היא, מהם הגורמים לכך שפעילים פוליטיים רבים דבקים מלכתחילה באשליה הזו. מה גורם לנו, אנשים נבונים, מסורים לעבודת השוויון, לצפות שדווקא מוסדות שמרניים באופן מובהק, תוצרים היסטוריים של ההאצה הקפיטליסטית של האימפריאליזם השואפים להוות את שסתומי הלחץ של השיטה, יהיו אלו שיהפכו אותה על-פיה? האם יתכן כי השילוב הפנטסטי בין יהודית לדמוקרטית בלבל גם אותנו?

למרבה הצער, המפגש בין המשטר הפרדוקסאלי במדינת ישראל למוסד הזכויות הופך את האחרון לחתרני. מגמה זו מנוגדת בתכלית למוטיבציה הסוציולוגית של מוסד הזכויות ומחבלת במטרה העומדת לנגד עיניו: פיקוח על מימוש זכויות האדם והאזרח. אם המשטר הוא גם אתני וגם ליברלי, הרי שכל פעולה המקדמת הגדרה פוליטית במובהק של האזרחות חותרת תחת ראש אחד של היצור הלא-ברור הזה. למשטר עצמו יש אינטרס לתחזק את הפעילות הזו, ולו משום שללא מידה מינימאלית של מאפיינים דמוקרטיים הוא יתמוטט – וזה אכן מה שקורה לו בימים אלו, בין היתר משום שהחברה האזרחית בישראל לא השכילה להעמיד מנגנונים חזקים מספיק מול האלימות היוצרת של המוסדות המחזקים את הצביון האתני של האזרחות. הפלרטוט המתמיד בין תנועת ההתנחלות האתנית לבין המוסדות הליברליים חיוני להמשכיות המשטר במדינת ישראל. מכאן גם מסירותו של הציוני לקידוש ה”מרכז”: אם משהו אינו ממורכז, אם הוא “שוליים” או “חד-צדדי”, או שחלילה הוא מוסר עמדה ברורה לגבי מה כן צריך להיות פה, הרי שהוא מוכרז באופן מיידי כאויב נחרץ של המשטר. אין להקיש מכך שחיסולו של הרומן הזה יעשה לנו טוב. בהעדר מוסדות פוליטיים חלופיים, שומרי הסף של הליברליזם הם הדבר האחרון שמפריד בינינו לבין קריסתו המוחלטת של החופש הפוליטי בפני הפאשיזם המיליטריסטי. 

מה רוצים ארגוני הזכויות זה ברור: הם שואפים להשיג מקסימום שוויון במסגרת משטר הפריבילגיה של המדינה הליברלית. מה רוצים הפעילים הפוליטיים החותרים לסיום הכיבוש זה קצת פחות ברור. הקריאה לסיום הכיבוש – האם היא מייצגת את התקווה לדמוקרטיה ליברלית? או שמא היא נועדה להגן על טוהר ההגדרה האתנית של האזרחות? ואולי בכלל התביעה לשים קץ לדיכוי מסמנת מאבק למען יצירת מוסדות פוליטיים המכוונים ליצירת עולם משותף, שוויוני וחופשי כמה שאפשר, בין שונים? מה בדיוק אנחנו רוצים ומי זה “אנחנו”? האם יש בכלל כזה דבר “אנחנו”? נדמה שבאופן מסתורי הערפול בין שלושת המוטיבציות הפוליטיות הללו משרת את כולם, אחרת קשה להסביר מדוע תשוקות פוליטיות שונות כל-כך ממשיכות להשתמש באותה שפה ופועלות יחד שכם אל שכם. בחינה מדוקדקת יותר מגלה שמוטיבציות שונות מעצבות פעולות פוליטיות אחרות, ופעולות פוליטיות נבחנות גם מקוות לעצב באופן שונה את פני המשטר.

הכיבוש הוא ללא ספק מכשלה מהותית בפני פוליטיקה ליברלית, או מה שאנחנו קוראים בדרך כלל דמוקרטיה. אלא שתומכיה של “מדינת כל אזרחיה” נוטים לשכוח כי משטר זה נשען על ההנחה שמחיקת הזהות המסוימת של הגוף המחזיק בכוח משיגה שוויון. משום-מה גם ברפובליקות המשוכללות ביותר זה לא עובד: הכוח הפוליטי אינו מתחלק באופן שוויוני בין נשים לגברים, בין שחורים ללבנים, בין עניים לעשירים. אולי זה משום שההנעה של המדינה המודרנית לא היתה מעולם לכונן שוויון בין שונים, אלא דווקא שוויון בין דומים – כלומר להעתיק לחברת ההמונים את הדגם האתונאי לפיו כל הגופים מאותו סוג (אותו מין ומגדר, אותו צבע, אותו המעמד הכלכלי) נהנים מגישה שווה לכוח פוליטי. ההגדרה המשפטית של גוף אוניברסאלי מדומיין ונטול זהות היא אמצעי יעיל להכחשת אי-השוויון הממוסד בין גופים שונים ולהשתקת המרד הפוליטי.

בעקבות סאגת אוסלו ומשטר האישורים וההפרדות שהצמיחה, נוכחנו לגלות כי האיום הדמוגראפי הוא המניע המרכזי של מאמצי השלום של השמאל הציוני. במילים אחרות, הבחירה התמוהה דווקא במונח השאול מן הלקסיקון המשיחי – המושג “שלום” – כדי לתאר חזון פוליטי מודרניסטי וחילוני, אינה כה תמוהה כלל ועיקר – בסדר החילוני השלום לא רק מתחיל בתוכנו, הוא גם נגמר שם. המוטיבציה המרכזית של התנועה הזו היתה להגן על המשטר הציוני מפני שתי סכנות העומדות לפתחו: האחת, גלומה בחולשתו של המרכיב הלאומי בזהות היהודית ביחס למרכיב הדתי בה; השנייה, מכוונת להגן על הזהות הלאומית מפני המרכיב הפוליטי נטול הגוף של ההמצאה הדו-ראשית בה נתון קיומו – כלומר מפני הסכנה שהגדרת האזרחות המודרנית תמחק את הזהות התרבותית של הגוף האזרחי, ובכך תהפוך את הגוף הערבי לשווה לגוף האירופאי. לכן, בסדר הזוועות המאיימות על שלום “תנועת השלום” קשה להכריע מי בא קודם: חרדים, מתנחלים או ערבים. השילוב הקטלני מכולם הוא כנראה הערבים המוסלמיים – גם מזרחיים, גם דתיים וגם לא יהודים, כלומר אחרים מוחלטים. כך הפך נסראללה לדמון האולטימטיבי הרודף את שלוותה של התנועה, והוא זה שהוציא לה סופית את השלום מהמפרשים.

אם התביעה לסיים את הכיבוש היא דווקא שם קוד לתשוקה לאחווה שוויונית בין שונים, הרי שהקשר בין מסמן למסומן הוא עמום באופן מחשיד. “להגיד מה לא” אינו שקול ל”להגיד מה כן”, במיוחד במצב עניינים בו “מה לא” מסמן כל-כך הרבה אופציות שונות ל”מה כן”. במובן זה, תנועה פוליטית הקוראת לסיום הכיבוש אינה כשלעצמה תנועה פוליטית – הקריאה לסיום הכיבוש אינה יכולה לבוא במקום חזון לניהול חיי הפוליס.

אלא שחזון פוליטי הנוגע ליצירת שוויון בין שונים מאתגר באמת את מבני הזהות הקיימים והוא דורש בין היתר הכרה מכאיבה במגבלות מוסד הזכויות, בצד השלמה עם החיוניות שלו במצב העניינים הנוכחי. ההיתלות המתמדת של פעילים פוליטיים בשיח הזכויות אינה מאפשרת התקיימותם של שני תנאים החיוניים לפיתוח מוסדות של שוויון: פרידה מן הפריבילגיה ונטילת אחריות על הכוח. מי שחונן בכוח פוליטי אינו זקוק לזכויות, ולכן נקודת המוצא של הפעולה למען התממשות הזכות מעוגנת בקבלה של הסדר הקיים המעקרת את החתירה לשוויון. לפעילי זכויות אין ניסיון של שוויון – אלא רק רעיונות של שוויון. האופן בו מוסד הזכויות ממשיג עצמו ביחס לשלטון, היינו כישות מפקחת שאינה חותרת תחת הכוח, ממסדת את יחסי הכוחות בין החברה האזרחית לשלטון הקיים. התביעה החוזרת של פעילים פוליטיים מן השלטון הנבחר לסיים את הכיבוש למשל, תוך הכרה בכך שאין לו כל אינטרס לעשות זאת, מגלה כי העדר המוכנות לקחת את הכוח אינה רק פועל יוצא של התלות במוסד הזכויות. כיצד תיקח החברה האזרחית את הכוח הפוליטי הלכה למעשה, אם אין ברשותה אף לא מוסד אחד המסוגל לפרק את יחסי השליטה הרגילים בין כל צמדי האי-שוויון האופייניים למרחב הנתון תחת שליטתה של מדינת ישראל?

לעומת זאת, תביעתם של ארגוני הזכויות מן השלטון לסיים את הכיבוש היא תביעה סבירה לחלוטין המעוגנת בפרקטיקה שלהם ובתפקידם המסורתי בדמוקרטיה הליברלית. זאת כמובן בהנחה שישראל היא – או יכולה להיות בתנאים הנוכחיים – דמוקרטיה ליברלית. בפאנל האחרון שהתקיים ביום האירועים של ארגוני הזכויות העירה האלה אספניולי שאם מניין שנות הכיבוש עולה על שני-שליש מפרק חייה של הריבונות הישראלית, כנראה שהכיבוש הוא מהותי למשטר שלה. סמי שלום שטרית הלך רחוק יותר, ואמר בריש גלי כי אין ציונות בלי כיבוש. הכמיהה לתנועה פוליטית אמיתית והייאוש המלווה את חסרונה לוו את כל היום הזה. בסופו של עניין, הפרדוקס בו נתונה עבודת זכויות בישראל הובילה דווקא את הקואליציה של ארגוני הזכויות לקחת אחריות על המרחב הציבורי הכובש, ולהזמין גם את הפעילים הפוליטיים לפקוח את העיניים ולהתבונן בתנאים בהם נתון השיח שלהם.


 
.ה1. הכותבת היא עובדת זכויות, ממארגנות האירוע ופעילה פוליטית במסגרות אחרות. כל הנאמר כאן מייצג את דעותי בלבד.

2.תפיסה זו מובעת למשל ב”ברית הקיצונים”, מוסף מיוחד של העיתון מעריב בעריכתו של בן-דרור ימיני שפורסם ב-6.10.2004, המייצר סימטריה בין הסכנה הנשקפת ל”מרכז השפוי” מן התנועה נגד ההתנתקות ומן השמאל

כנראה שיעניין אותך גם: