דוקטרינת ההלם חוזרת לחבל בחינוך

מערכת החינוך נמצאת במשבר. שנתיים וחצי של קורונה הובילו לירידה גדולה בהישגים הלימודיים ועלייה חדה בפערים. הילדים והילדות שחזרו למערכת החינוך עם קשיים לימודיים ורגשיים צריכים להתרגל מחדש להיות בבתי הספר ובגנים ללא מענים מתאימים. מורות ומורים מביעים עייפות ושחיקה רבה מול האתגרים, תנאי העבודה וכמובן, השכר הנמוך. ההורים מותשים גם הם מההתמודדות עם תקופת הקורונה והמערכת לא מצליחה לעמוד בציפיותיהם לחינוך איכותי דיו.

בחירות חדשות לכנסת עומדות בפנינו, וזאת בשיא מאבקה של הסתדרות המורים מול משרד האוצר על חתימת הסכם שכר לאחר שנתיים וחצי ללא הסכם. אולם עמדתו של משרד האוצר מול המשבר והמאבק של המורות ומורים מחזיר אלינו את דוקטרינת ההלם, שבה מנוצלים משברים על ידי המדינה לחיזוק עקרונות השוק החופשי וצמצום המערכות הציבוריות.

כפי שדווח ב”ישראל היום” באירוע “שבת תרבות” שנערך בבאר שבע אמר שר האוצר, אביגדור ליברמן” כי “השקעה במורה זה קודם כל להביא אנשים טובים למערכת החינוך, וזה אי אפשר לעשות בלי שכר דיפרנציאלי. לא יכול להיות רק הסכם קיבוצי, חייב להיות תגמול למצוינות. עמדות אלו של שר האוצר, והגיבוי השקט של יתר שרי הממשלה הם ניצול המשבר כדי לקדם עקרונות של כלכלה חופשית, והצבת עמדתו כתנאי למשא ומתן הוא מהלך לפירוק כוחם של העובדים והעובדים במסגרת איגוד מקצועי חזק.

כך עובדת דוקטרינת ההלם: בזמן אסון או משבר, המדינה פוגעת במערכות ציבוריות הפועלות לטובת הכלל בדרכים המחלישות את כוחן, מרחיבות את ההפרטה, ומצמצמות את אחריות המדינה לאי השוויון ולאיכות המערכת.

בספרה “דוקטרינת ההלם” מספרת נעמי קליין על אחת הדוגמאות החינוכיות הבולטות של התופעה, אשר התרחשה בניו אורלינס  לאחר הוריקן קתרינה (2005). היא מצטטת את מילטון פרידמן שאמר בעקבות ההוריקן ש”רוב בתי הספר בניו אורלינס הפכו לעיי חורבות, וכך גם בתיהם של הילדים שלמדו בהם. הילדים מפוזרים עכשיו בכל רחבי הארץ, זוהי טרגדיה. זו גם הזדמנות לרפורמה רדיקלית במערכת החינוך”.

במהלך הרפורמה, שבוצעה בזריזות תוך כדי המשבר, הוחלפו רוב בתי הספר הציבוריים בניו אורלינס בבתי ספר בזיכיון המנוהלים על ידי גופים פרטיים. האיגוד המקצועי של מורי המחוז רוסק, ו-4,700 החברים בו פוטרו. חלקם נשכרו שוב כפרטים בשכר נמוך וללא זכויות סוציאליות, בעוד רובם כלל לא יכלו להיקלט במערכת בשל מגבלות חוזיות.

הרפורמה אשר מציבה לבתי הספר מדדים שעליהם לעמוד בהם על מנת להמשיך לפעול הובילה לכאורה לשיפור במצב החינוך בניו אורלינס, אולם מבט קרוב יותר מראה גידול משמעותי באחוזי הנשירה,  ירידה באחוז המורים המוסמכים, וגידול בפערים בין שחורים ללבנים.

מערכת חינוך ממלכתית ואיכותית אשר מגיעה להישגים ומתמודדת עם אי שיוויון מחייבת יציבות, המשכיות, וסולידריות. יציבות מתקיימת כאשר מורים ומורות נשארים לאורך זמן במערכת החינוך ומייצרים תהליכים חינוכיים ארוכי טווח הכוללים קשרים אישיים עם ילדים וילדות, שיתוף פעולה עם הקהילה, עבודת צוות והתחדשות פדגוגית וחברתית. המשכיות נוצרת כאשר למורים ולמורות יש מסלולי קידום ומצוינות בתוך המערכת שמאפשרים התפתחות אישית והתמודדות עם אתגרי המערכת המגוונים באמצעות יזמות חינוכית. סולידריות היא זאת הבונה קהילה בכל בית ספר ובמערכת כולה, באמצעות שכר ראוי והגון, ערבות הדדית בתקופות מאתגרות והיא מהווה את הבסיס עליו יכולה לצמוח מצוינות.

עמדותיו של משרד האוצר במשא ומתן מול הסתדרות המורים סותרות את העקרונות הללו: שכר דיפרנציאלי ללא ששכר בסיסי ראוי והגון סותר את עקרון הסולידריות; הקטנת כוחו של ההסכם הקיבוצי פוגעת בעקרון היציבות; ותגמול מצוינות (שלא ברור מהי) ללא התייחסות לתהליכים ארוכי טווח פוגע בהמשכיות.

הדרישה לשכר ראוי והגון כפי שחייב להיות לכל עובדי ועובדות החינוך היא תנאי הכרחי וראשוני, אך חשוב לראות שיש כאן מהלך רחב הרבה יותר שעשוי לפגוע באיכותה של מערכת החינוך לטווח הקרוב והרחוק גם יחד. פירוק המערכות הציבוריות עומד בסתירה לשאיפה לחינוך טוב, ארגוני עובדים חזקים והסכמים קיבוציים הם הבסיס לקיום מערכת ממלכתית איכותית ושיוויונית.

ד”ר גליה זלמנסון לוי היא אשת חינוך, אקטיביסטית ומרצה בסמינר הקבוצים ובאוניברסיטת בן גוריון

קריאה נוספת:
היום זה המורים, מחר זה אתם – דליה חלאבי על דוקטרינת ההלם ומשבר הקורונה
נוער חוץ תקציבי – שלמה סבירסקי על נשירה ופערים במערכת החינוך