מי לחיים ומי למוות
קשה למצוא מקרים נוספים, אולי להוציא את חילוץ בני הערובה מאנטבה, בו היה קונצנזוס לאומי תקשורתי רחב כל כך לפעולה צבאית ישראלית. הפרשנים הצבאיים נשמעים הבוקר כמו הקהל המוטרף של “מכבי” באיצטדיון יד אליהו בשבוע שעבר.
מבקר הטלוויזיה של “מעריב” חנוך דאום מסכם את רוח הקונצנזוס הצבאי-פוליטי הזה, מגדיר את הקריטריון המדוייק לחיסולים אישיים ומוסיף מספר מילות הרגעה לקראת יום העצמאות של מדינת ישראל:
“השאלה מה גורר מה, חיסול גורר פיגוע או פיגוע גורר חיסול, היא שאלה בלתי פתירה אבל בעיקר בלתי רלוונטית: אנשים כמו רנטיסי ואחמד יאסין צריכים למות משום שהם רעים ליהודים, ולא פחות מכך, רעים לפלשתינים. כדי שקולם של מנהיגים פלשתינים מתונים כדוגמת סרי נוסייבה יישמע, קולם של מרצחים כרנטיסי חייב לידום. כדי שמישהו יוכל להתייחס לפלשתינים כאזרחים הראויים למדינה, ההנהגה הרצחנית של החמאס חייבת לחפף את עצמה מכאן לעולמי עולמים. ולכל מי שחושש כעת מפני התגובה הנוראה צריך לומר: פיקחו עיניים, היו זהירים, ובעזרת השם וכוחות הביטחון, כשם שאת הפסח עברנו בשלום למרות חיסולו של יאסין, כך גם את יום העצמאות נעבור בשלום, למרות חיסולו של רנטיסי”.


