אי אפשר לכבוש ולשמור על צלם אנוש

במשך שנים ארוכות מדי נהנה הכיבוש מקונצנזוס בפועל בחברה הישראלית. כאזרחים, רבים מגנים אותו, מזדעזעים מאלימות המתנחלים ומגלים הזדהות עם האוכלוסייה הפלסטינית הכבושה. אך מרגע שמגיע הצו מן הצבא, הביקורת מאופסנת, ונמצאים מספיק חיילים לאבטח את אותם מתנחלים בדרך לפוגרום הבא.

במאמרו כאן ב”העוקץ” מציע יונתן אילן שדרוג של הקונצנזוס בפועל הזה לתנאים הנוכחיים. תחילה, הוא שוטח נימוקים משכנעים לגמרי נגד כניסה קרקעית של הצבא לעזה: “מטרת העל של מהלך שכזה איננה ברורה כלל ועיקר”, והיא מבטאת יותר נקמנות מחשיבה רציונלית. “ייתכן שמבצע התקיפה נועד כדי למשוך את צה”ל לתוך הרצועה ואז להביא לפגיעה משמעותית בכוחות הנכנסים”, היות וחמאס יזם את העימות הנוכחי והתכונן אליו מראש. ישנו “מספר החטופים הבלתי נתפס” שמוכרח להיות שיקול, וכמובן “שאלת היום שאחרי” – מה בדיוק ישראל תעשה עם שני מיליון עזתים לאחר שתכבוש אותם? כמשתמע מדבריו, ברור שבסופו של דבר תיווצר התנגדות אלימה לכיבוש החדש ונחזור לאותה נקודה.

לאחר שפרש את כל הנימוקים הללו, ואף ביקר את ההתלהמות מצד הדרג המדיני, מציין אילן ש”נכפה על ישראל לצאת למהלך קרקעי” כדי להעביר לציבור הישראלי תחושה של תגובה נחרצת מצד הצבא לטבח בעוטף עזה. אין מטרה למבצע כזה, הוא יוביל לפגיעה הן בחיילים, הן בחטופים הישראלים וכמובן בעוד אלפי אזרחים פלסטינים (2215 נהרגו בעת כתיבת הדברים, כולל 724 ילדים). נכפה עלינו, משמע אין ברירה. החייל שאליו ממוען הטור (שכותרתו “מכתב לחייל”) עלול לאבד את חייו במלחמה שאין לה מטרה, אבל זה “נכפה” עליו. אין אפשרות אחרת.

אך מה שקומם אותי מכל הוא הפיסקה האחרונה. לאחר שהביא את מספר האזרחים הפלסטינים שנהרגו כבר בעת התקיפה מן האוויר, והזהיר בצדק מאלימות רבה יותר בעת הכניסה הקרקעית, עובר אילן לתאר פנטזיה. החיילים הישראלים יושיטו יד לקשישים פלסטינים, ויכבדו את הנשים. כנראה שבמקום צבא כיבוש הם יהפכו לסניף עזה של תנועת הצופים, ויעזרו לזקנות לחצות את הכביש. האוכלוסייה המקומית תזרוק עליהם בוודאי אורז, כמו הלבנונים ב-1982. בפנטזיה הזאת, לפי הבטחתו, החיילים יוכלו גם לכבוש וגם לשמור על צלם אנוש.

אל מול הפנטזיה הזאת, כדאי להזכיר את המובן מאליו: אין כיבוש נאור ומעולם לא היה. כפי שכתבו חברי מצפן במודעה מה-22 בספטמבר 1967, “כיבוש גורר אחריו שלטון זר, שלטון זר גורר אחריו התנגדות, התנגדות גוררת אחריה דיכוי, דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי”. המסקנה של כותבי המודעה הייתה “נצא מהשטחים הכבושים מיד”. והמסקנה המתבקשת במקרה שלנו – מי שחס על חייו שלו, ולא רוצה להיהרג במלחמה מיותרת שאין לה מטרה ברורה, ותוביל בוודאות לעוד רצח המוני של חפים מפשע, פלסטינים וישראלים – שלא ייכנס לעזה.