יש אלוהים: על נקמה, ניוטון וחץ הזמן
דוד בן שבת
חוקר שפה (וגם את המרחב הכפרי) ומנהל מיזם שת”פ עברי-ערבי בהר חברון
יש אלוהים, צמד המילים שנשמעות תמיד בזעקת חדווה, תמיד בפרץ שמחה פתאומי שממלא את החזה בתחושת נצחון על השגרתי. הנה, יש באמת השגחה פרטית ויש כוח שמכוון את מעשינו כאן. לרוב יישמע בקרב חילונים גמורים (ככל שיש כאלה).
ותמיד תמיד באירוע עם חַרִיגוּת סטטיסטית, בהבקעת גול בפנדל האחרון שלאחר זמן הפציעות, בזכיה נדירה בלוטו, בהקצאה סתמית של מושב מרווח יותר בטיסה הארוכה בלא שהזמנו מראש, בקבלת תור מיידי במשרד הפנים ובעוד כהנה וכהנה ניסים גלויים שאינם בדרך הטבע.
קרי, הופעת האלוהים בעולם באופן שמחלץ מפינו הודאה אותנטית כזו בזעקה, נקשרת אצלנו תמיד לחריגוּת סטטיסטית, לחוסר סבירות הגיוני ולתגמול כייפי. אגב, לרוב בדברים אוויליים שקרו לנו “בטעות”. איש לא צועק “יש אלוהים” לאחר שהצליח במבחן קשה שאליו התכונן בשקדנות.
מנגד, מוזר, מאד מוזר שמעולם לא נשמע “יש אלוהים” נוכח שבר שאף הוא לא סטטיסטי בעליל. לא נשמע אדם שחטף סטירה איומה סתם ככה, שזועק “יש אלוהים” (אלא אם דעתו משובשת). כי זהו כלל השיבוש, אצלנו בני התמותה הפושטים שאינם מוארים או מחוברים לשכינה בקשר רציף, האלוהים נמצא רק בניסים המיטיבים ובכל שאר פינות החיים הוא לא נמצא. כנראה פשוט ישֵן או עסוק בדברים אחרים.
ולימֵינוּ הקשים והעצובים, טרם שמענו איש שזועק “יש אלוהים” נוכח העדר הסבירות הסטטיסטית הקיצוני בזוועה בשבת האדומה של שמחת תורה. העדר הסבירות הגמור בכל אחת מהתופעות המצטברות למטה. שכל אחת מהן נעדרת סבירות לגופה אבל בהתקבצן יחד מתפרצת צרחת אדירים נוכח קריסת הסיבתיות והחשיבה האמפירית.
שום קמצוץ התראה מוקדמת מהמודיעין המשוכלל בעולם, קריסת המכשול התת קרקעי היקר בעולם, פריצת כל מוצבי הגדר בלא התראה לאחור, קטילת החיילות בגדוד התצפיות ולקיחת חלקן בשבי (אותן שהתריעו מראש לשוא על ליקויי התראה כמסתבר), השתלטות על כל הבסיסים כולל חמ”ל האוגדה, כניסה רכובה מסיבית של מאות חמושים מכף רגל ועד ראש ועימם פי כמה מזדנבים דרך 80 פרצות במכשול המפורסם, פלישתם לרוב יישובי העוטף בהתנגדות חלושה ונדירה, שעות ארוכות של זעקות לסיוע צה”ל וצה”ל יוק, אין צה”ל הטוב בעולם, נעלם צה”ל הקטן והחכם ותחתיו מזדחל באיטיות צה”ל הגדול והמסורבל. ולכשהגיע סופסוף צה”ל באיחור טראגי ענק, על טובי יחידות החוד עם מודיעין חסר ובחופזה, מיטב הלוחמים נקטלו בידי יריבים שאינם מיומנים כמותם ונושאי נשק נחות בהרבה, אנשי החמאס שהגיעו למגע עם אזרחים לא הסתפקו בירי והריגה אלא פרקו כל צלם אנוש מעליהם וטבחו טבח אכזרי בחריגותו והיקפו ומתעלל, בחיים ובגופות, טבח שלא נודע כמותו באף אחד מסיפורי הפרעות שלימדונו (וההיסטוריה היהודית שזורה ברבים רבים כאלה), ולקינוח התימהון – לקיחת מאות אזרחי ישראל לשבי בתוככי עזה.
ואל מול כל גודש הפירכות הסטטיסטיות האלה עם הסִיבּוּכִיוּת העודפת, אשר אין אדם ולו המוכשר ביותר, שיכול לערבב את כולן יחדיו למשך זמן אחד וביום חגה של תורה שהפך ליום חגא, איננו מעיזים לרגע לפצות שפתינו וללחוש “יש אלוהים”. או אולי אבוי “יש אלוהים והוא לא איתנו עכשיו והוא כועס. כועס מאד”.
נקמה ללא שיהוי וחץ הזמן
לאחר הדממה העוטפת וההלם וניסיונות הפענוח, כמעט אוטומטית מתהומות הרגש, זורחת מיידית אש הנקמה. נקמה עכשיו וללא שיהוי. נקמה עם או בלי חשבון. נקמה אנושית בידינו ממש כשם שפרעו בנו. נקמה שתקים ותקומם עמוד דם שיאזן את הכלים השלובים דם. זה חזק מאיתנו. שהרי אנו אמנם יצורים ביולוגים תבוניים אבל כפופים בכל זאת לממלכת הטבע. זו המצייתת לפיזיקה של משוואות שיווי משקל ושל חוק התנועה השלישי של ניוטון שקובע כי: “כאשר גוף מפעיל כוח כלשהו על גוף אחר, הגוף האחר יפעיל כוח השווה בעוצמתו אך מנוגד בכיוונו על הגוף הראשון”. ועל כן נקמה וחרב שלא תחזור לנדנה עד שתיפרע כמה מונים בנרצחי הטבח. קטפו לנו 1,300 פרחים ואנחנו נקטוף בחזרה וללא שיעור. בלי אבחנה. עד שיתאזנו הכלים השלובים דם ואף יתמלאו כלים חדשים (נכון לרגע הכתיבה נמנו כ- 4,000 הרוגים בעזה ועוד 12,000 פצועים).
ולמה? ומה זה יועיל? וכמה עוד ייקטפו? ומה עם סיכונם של 200 החטופים?
כל זה לא חשוב ואל נא ניתן לשכל, לספק התבוסתני ולמורך הלב לעצור בעדנו. עכשיו עת נקם ושילם. עת עברה וזעם וחרון ומשלחת מלאכי רעים.
ורק השכל הנודניק נותר כמחסום רעוע בפני קולות הדם ו”הנקמה עכשיו”. זה שטוען שאולי אולי הזמן לא החל לתקתק בזוועה ולא נפתח כאן חשבון דם חדש, אלא שמא אולי אולי, הטבח הוא נקמה בעצמו וסגירת חשבון שבאה לאחר זמן ואירועים מצטברים לאורך שנים.
ההבנה הזו נדחית לאלתר על ידי השכל האנושי. זה אינו מקבל תורת גמול שבה אין זיקה ישירה בין עוולה למעוול. שהרי מה פשעו של ילד טהור ורך שעונה ונורה וגופתו חוללה ומה יכול להיות חלקו במחשבת הנקמה שהריצה לכאן אלפי פורעים? מה פשעם של מאות חוגגים מלאי חיים עם שמש בלב ובנשמה שנקטלו בלא אבחנה וגופותיהם נערמו למדורה משותפת? מה פשעם זולת השתייכותם לקולקטיב מוכה היסטורית הקרוי יהודי?

אבל יש עוד גורם מהותי שמונע מאיתנו לכלוא את יצר הנקמה והוא פשוט הזמן. או יותר נכון כיווניות חץ הזמן. או מה שקוראים “חֵץ הַזְמָן הַפְּסִיכוֹלוֹגִי” וזרימתו בין עבר לעתיד. ולמה “פסיכולוגי”? כי הוא מתקיים מסתבר רק אצלנו בראש (ולזה נגיע עוד רגע). בפועל אנו כלואים בין סיבה למסובב. הסיבה לכל מעשה נחה מבחינתנו בעבר, והמסובב שלה יבוא בעתיד המיידי. אנו מסוגלים אינטואיטיבית לתפוס את הקשר בין רעש הסטירה על הלחיים לכאב שבא מיד לאחריו. אולם אם נשמע סאונד של סטירה ולא נחוש בה כלל או בכאב והוא יבוא רק בערב, לא נקשור בין השניים ולא נכריז “קיבלתי סטירה”. הכאב הפועם בלחי לא ייקשר אצלנו לצליל הסטירה בבוקר.
וכך, אם חטפנו בהווה אירוע מכאיב מאד ואיננו מסוגלים להצמיד לו סיבה סבירה בעבר הקרוב, לא נקשור בין השניים ונתחיל לחפש דרכים לאזן הכאב בנקמה עתידית. הלוא חזקה עלינו מצוות חוק התנועה השלישי של ניוטון. אולם, אם רק יכולנו להזרים הזמן לאחור ולזהות את שלל הסיבות האפשריות שבנו את האירוע המכאיב בהווה, ספק אם היינו קופצים נחושים לנקמה ולכל הפחות היינו ניגשים לתיקון הסיבות שהביאו לכאב הנורא. פשוט כי איננו רוצים לחטוף שוב.
המוח האנושי
הבחירה הזו של מתיחת חץ הזמן לאחור, אינה יכולה לאחות את הקריעה בבשר החי או להשיב לחיים את האהוב והאהובה שנקטלו, אבל בהחלט משיבה את תחושת ההשגחה הפרטית העוצמתית המנחמת וקוראת חזרה לאלוהים לתפקידו המסורתי כמנהל הצדק העליון. מה ששגור ומקופל אצל האיש הדתי-אמוני בהיגד “ברוך דיין האמת”. צידוק הדין תוך ידיעה שהחשבון העליון קיים גם אם על פי רוב אינו נהיר לנו. לידיעה הזו יש כוח מנחם עצום. הדעת אינה נחה ומתייסרת מול מוות סתמי ושרירותי והולדת המשמעות מביאה עימה לכל הפחות, משענת להפיס עליה את סער הרגשות ועקתם.
וכך לא נסתפק בתיוג ‘חיות אדם’ כעילת הבכחנליה של הדם והזוועה שחוללו, אלא ננסה להציב סיבתיות מטרימה לאופן היווצרותן של ‘חיות אדם’ לא שְׁעָרוּם אֲבוֹתֵינוּ. ולא בכדי לזַכּוֹת אותן חלילה אלא לתכלית של תוספת חיים ומניעת צער נוסף בעתיד.
ושוב, כבצמתים קודמים בהיסטוריה, נשמעים שני קולות שונים ומתייצבות בכל העוצמה לנגדנו שתי קוסמולוגיות קוטביות:
האחת האקראית, שבה אין אלוהים משגיח והקוד הגנטי הוא המלך. העולם אורגני וליצוריו אין בחירה זולת ציות להוראות הגנים. שם יש חיות טרף ויש חיות אדם ואין להן בחירה אלא להשביע את רעבונן למכסת דם, ומאליו אין סיבתיות מיוחדת שמניעה אותן לטרוף ולייצר זוועות בעולמנו. כך נפגוש קביעות מהותניות סופיות כמו “הלכה שעֵשָׂו שונא ליעקב”, קרי צריבה גנטית בעֵשָׂו ושלילת הבחירה מצאצאיו.
מנגד עומדת תפיסת ההשגחה, האל האימננטי, זה ש”מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ” (ישעיהו) או בהבהרת תיקוני הזוהר “לֵית אַתָר פָּנוּי מִינֵיה” (אין מקום ריק ממנו), קרי השלטת הבחירה, השכל הישר והסיבתיות עם תורת הגמול המידתי.. (עין תחת עין, שופך דם האדם באדם דמו ישפך וכיו”ב). ונדגיש כאן, ככל שעיקר האמונה הזוהרי מתקיים: “לֵית אַתָר פָּנוּי מִינֵיה” הרי שחזקה על ההצהרה וההתחייבות משירת האזינו להתקיים אף היא, לאמור “לִי נָקָם וְשִׁילֵם”… לו ולא לנו.
ככל שקוסמולוגיית האקראיות תשתרר הרי שנוכל לשלוח את השכל הפועל לחופשה. כי אבוי, כנראה “יֵש אַתָר פָּנוּי מִינֵיה” שבו הולכים בקֶרִי וחוטפים חזרה חַמָת קֶרִי.

ובלהט הקרב שהתרגש עלינו בשבת האדומה בין שתי הקוסמולוגיות, שוב פניתי לסיוע הפיזיקה, לזו שדרשה קודם כי “כאשר גוף מפעיל כוח כלשהו על גוף אחר, הגוף האחר יפעיל כוח השווה בעוצמתו אך מנוגד בכיוונו על הגוף הראשון”, או בשפת בני האדם – נקמה. הפעם, להבדיל, ניגשתי לחוקי התרמודינמיקה של אותו ניוטון ממש, ושם הפתעה, הפיזיקה היסודית של עולמנו היא סימטרית ביחס לכיוון הזמן. בלשון פשוטה, הפיזיקה אדישה לכיווניות הזמן והיא מתקיימת ותקפה באותו אופן מהעבר לעתיד או בחזרה. אז למה אנו בכל זאת משוכנעים שהזמן בכל זאת זורם קדימה? אכן חידה.
כאן נחלצים לסייע שני החוקרים המקוריים מאיר חמו ואורלי שנקר במחקר חדש, וטוענים כי ההסבר הרווח של חץ הזמן הפסיכולוגי מבוסס על החוק השני של התרמודינמיקה והנחת האנטרופיה הנמוכה של היקום כולו בעבר. הם ממשיכים וטוענים כי הסבר זה שגוי מיסודו וכי היפותזת האנטרופיה הנמוכה בעבר אינה הכרחית ואינה מספיקה כדי להסביר את החץ הפסיכולוגי על סמך הפיזיקה בת זמננו.
או בלשונו המעט פחות מסובכת של מאיר חמו במחקרו המבריק מ-2015:
“תלות מסוג זה (בין מצב האנטרופיה לציר הזמן הפסיכולוגי) אמנם מתאימה לניסיוננו היומיומי, אבל נראית מוזרה מאוד למדענים מכיוון שכמעט כל חוקי הפיזיקה היסודיים אדישים לכיוון הזמן: כל תהליך שתחילתו במצב מוקדם א’ וסופו במצב מאוחר יותר ב’, אפשרי גם בכיוון זמן הפוך. אם כן, אחת השאלות הגדולות בפיזיקה מאז המאה ה-19 ועד זמננו היא השאלה כיצד ייתכן שמצד אחד האנטרופיה של מערכת סגורה לא יכולה אף פעם לקטון במהלך הזמן, ומצד שני כל מערכת תרמודינמית סגורה אינה אלא אוסף של חלקיקים שמצייתים לחוקי המכניקה, שהינם ״אדישים״ לכיוון הזמן?”
שנקר וחמו (היא פילוסופית של המדע והוא פיזיקאי קוואנטים), השיבו לתהייה הזו במחקרם בכך שנעצו את תחושת הזמן, את הטמפורליות ואת כיוונה אצלנו במוח האנושי. כך, בדיוק כמו שהמוח מזהה תדר מסוים כצבע כחול כך הוא חש את כיווניות חץ הזמן ומאליו צרוב פוטנציאלית לסיבתיות. שהרי אם יש תנועת זמן הרי שיש עבר שבו מתחוללים אירועים ויש עתיד שמושפע מהם (ונעזוב כרגע את ההווה הנצחי).
קרי, המוח האנושי שלנו כפרהעליו בנוי לקוסמולוגיה של השגחה הקושרת את מעשינו לתורת גמול. אבל היכן בדיוק במוח ובאיזה מנגנון פיזי טמון הזמן? כאן כבר אשמח להפנות את המתעניינים למחקריו המרתקים של סטניסלס דה-האן ממכון המחקר הצרפתי קולג’ דה פראנס. דה האן הוא חוקר מוח פורה שעל הדרך קיבל מממשלת צרפת סכום בלתי מוגבל למחקרי איתור התודעה במוח הפיזי בסיוע בלתי מוגבל תקציבית של fMRI. לא יאומן, אבל האיש מסתכל כבר שנים באמצעות המכשור היקר שלו בכימיה ובביולוגיה של המחשבות והתחושות שלנו.
ובמנותק מצילומי המוח המעידים, אני הקטן אעז ואטען שאם חץ הזמן הפסיכולוגי מתחולל אצלנו במוח, אזי חזקה עליו להתמקם פיזית במרכזי הלוגיקה והשפה שבו. במקום שבו המנגנון החושב בדואליות אִם-אָז, מבחין בין אִם-עבר לאָז-עתיד וכמתבקש יוצר כיווניות. ואם נמשיך כי אז נראה שהמהלך הלוגי הזה שמַבְנֶה אצלנו ידיעות ותובנות למעשה מקיים בפעולתו הבלתי פוסקת את הזמן.
או בלשון אחר, השימוש בשפה מקיים את הזמן ולכל הפחות את חץ הזמן הפסיכולוגי. והנה, בסיוע הפיזיקה שאלוהים מאמין בה ובוחר לקיים את חוקיה בעקביות עד כה לפחות, הצבנו את שני הכוחות הקוטביים משני צידי הסטנד של הורדת הידיים: נקמה VS שפה. בהרהור מתבקש נוסף, אלה בדיוק אותם שני כוחות מתעמתים בתודעת העם היהודי משחר היותנו. תאולוגיית הקורבנות והכפרה בדם של המקדש על ידי כהניו עד חורבנו, אל מול הולדת היהדות בתאולוגיית השפה והלמדנות ואמנות המשא ומתן להמרת דם בדמים.
ולעניינו הבוער: שיטוח עזה ומילוי הכלים השלובים בדם ופתיחת חשבון חדש לעתיד או דיאלוג ומשא ומתן שפתי עיקש למען החיים. והדיאלוג אגב בשתי השפות השמיות האחיות מקדמת דנא – עברית וערבית.
***
בתמונה שני החברים היקרים חוקרי המוח נעמה פרידמן וסטניסלס דה-האן בפגישה שקיימנו בהפקת כנס על “למידה” שהיה אמור להתקיים ב-2020 והקורונה דחתה. באותו מכון מחקר ים המלח התארח ב-2019 מפגש מאד חיוני לזמננו של חוקרים והוגים מקוריים ותחת השם “הצעות להנדסת המרחב”. העליתי הבוקר קישור לספר תקצירי הכנס ההוא שאוחזים נעמה וסטן ואשמח שתציצו בו https://www.safa.life/the-book כמו גם בהרצאות המצולמות המרתקות. מאליו, העיון בתוצרי הכנס התקדימי הזה, יש בו גם להשיב לשאלה הנפוצה ביותר מאז השבת האדומה: “אז מה עושים עכשיו”?



