בהודו, הדמוקרטיה הגדולה בתבל, נבחרה מפלגה שהעומדת בראשה אינה ילידת הודו, וחמור מכך עלתה האפשרות לקואליציה עם המפלגה הקומוניסטית. מה יכול להיות יותר גרוע משני גורמים אלו. לא עברו אלא כמה שעות והמפלגה שהפסידה בבחירות (הדמוקרטיות יש להזכיר) ארגנה הפגנות שבהן נטען שזרים לא ישלטו יותר בהודו. אם לא די בכך הבורסה ירדה בכ-17%. כשלאומנות מצטרפת לאידיאולוגית השוק החופשי הדמוקרטיה פתאום אינה נחשבת יותר לשיטת משטר מועדפת. ואכן סוניה גנדי וויתרה וכעת עומד בראש הממשלה פוליטיקאי סיקי המאמין בשוק החופשי עם פני אנוש, עובדה שהרגיעה את השווקים. אני לא בטוח ששליש מאוכלוסיית הודו החיה מדולר ליום נרגעה.
כל זה מזכיר לי סדרת דרמה בריטית שהוצגה בארץ בשנות השמונים המוקדמות. בסדרה זו נבחר לעמוד בראש הממשלה סוציאליסט, רחמנא ליצלן, במשך כל פרקי הסדרה הוא נאלץ להיאבק בכולם כדי לממש חלק מן התפיסות הכלכליות שלו. האיגודים המקצועיים היו נגדו, בעלי ההון היו נגדו. לא היה מים ולא חשמל, והרכבות לא נעו. אני לא יודע אם אני זוכר נכון אבל בסוף הוא הצליח (אם מישהו זוכר את הסדרה אשמח לשמוע היכן אפשר להשיג עותק שלה).
אבל לא צריך סדרות בדיוניות כדי להביא דוגמאות למצב זה, לפני כל בחירות, אם בדרום אמריקה (למשל בברזיל), או בכל מקום אחר, מזהירים בעלי הכוח את המועמדים לבחירה, שבמקרה חושבים שיש לקיים מדיניות חברתית אחרת, שכל מדיניות אשר לא תמצא חן בעיניהם תוביל לתוהו ובוהו כלכלי. מאוד קל לעשות זאת היום, הדבר הראשון, זה להפיל את הבורסה, השני, למשוך השקעות מן המדינה, השלישי, לחצים פוליטיים אדירים של המעצמה היחידה בעולם. כאשר נעשים מעשים אלו הם יכולים לגרור הפסדים למוכרי המניות, ולמשקיעים. למה להם כל זה? כיון שמה שחשוב להם בעצם אינם רווחים סבירים אלא רווחים גדולים במיוחד ולצורך כך הם גם מוכנים להפסיד מפעם לפעם. כמובן, שהמצב יכול להשתנות כאשר מספר מדינות ינקטו במדיניות כלכלית שאינה מקבלת את ההגמוניה הנוכחית. מזה חוששים בעלי ההון, ולכן הם מפעילים את כוחם כדי שזה לא יתאפשר. בעיה נוספת במאבק בין מדינות להון הוא שהמאבק יוליד סבל לא קטן לאזרחים העניים של אותן מדינות.
השאלה הפתוחה עדיין היא, האם פסה התקווה לשינוי מדיניות חברתית בעידן הגלובליזציה של ההון הגדול? אני אופטימי, אבל ככל שהזמן עובר והמשאבים שבידי המדינה קטנים הסיכוי לשינוי כזה הולך וקטן.