• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מסיבת הפרידה בשדה התעופה

גלית ספורטה

ביום רביעי, ה-5 במאי הגענו, בן-זוגי ואני, לנמל התעופה בן-גוריון, כדי לטוס לאמסטרדם עם בננו, תינוק בן שלושה חודשים. “הבדיקה הבטחונית” שעברנו שם היתה מהחוויות המשפילות ביותר שעברתי בחיי.

אני אזרחית ישראלית הנשואה לאזרח הולנדי בשם ניקולאס (נילס) מרינוס נאוון. בשנה וחצי האחרונות התנדבתי ועבדתי במוקד סיוע לעובדים זרים, בריכוז פרוייקט עדות תביעה של קורבנות סחר בנשים. אני בוגרת של בית הספר מנדל למנהיגות חינוכית בירושלים (2001-2003). בשלוש השנים שקדמו ללימודי שימשתי כמנהלת של הקשת הדמוקרטית המזרחית.

בן-זוגי נילס עובד בשלוש השנים האחרונות בארגון הולנדי בשם SIVMO שתומך בארגוני שלום וזכויות אדם ישראליים כגון בצלם, גוש שלום, רופאים לזכויות אדם, רעות-צדקה, אומץ לסרב ועוד. בנוסף מוציא הארגון מגזין בענייני הסכסוך הישראלי-פלסטיני ומארגן כנסים בינלאומיים בהולנד.

לשלושתנו אין עבר פלילי ואנו לא נמצאים בקשר עם קבוצות התנגדות אלימות. הבדיקות הבטחוניות שעברנו בשדה התעופה, כמו גם סיפורים דומים שהתפרסמו לאחרונה מעלים את השאלה האם הבידוק הבטחוני הפך לכלי פוליטי נגד קבוצות מסוימות באוכלוסייה.

כשהגענו לנמל התעופה. לאחר שלב הצ`ק-אין, כאשר הגענו לעמדת ביקורת הדרכונים, הגיעו שני אנשי ביטחון, לקחו את הדרכונים וכרטיסי הטיסה שלנו וביקשו מאתנו לחכות בעמדת המשטרה ממול. אנשי הביטחון סירבו לומר לנו מהי סיבת העיכוב. בעמדת המשטרה, כשפניתי לשוטר בשם שלמה גפנר, הוא ענה לי בגסות שבן-זוגי דומה לאדם שאותו הם מחפשים. אמרתי לו שהטיסה שלנו אמורה לצאת תוך שעה, ושאני אמורה להניק לפני הטיסה, אך הוא התעלם בהפגנתיות מבקשתי ואמר שאין לו מושג אם בכלל נספיק לעלות על הטיסה.

התקשרתי לעורכת הדין סמדר בן-נתן, וביקשתי מהשוטר גפנר להסביר לה בטלפון את הסיבה לעיכוב. הוא צרח עלי ואמר שהוא לא מוכן לדבר עם אף אחד בטלפון. לאחר מכן התקשרתי אל ח”כ זהבה גלאון (עמה אני בקשרי עבודה בתפקידה כיו”ר ועדת החקירה הפרלמנטרית לעניין הסחר בנשים), ורק אז הוא נאות למסור לי את הטלפון של הממונה עליו, אדם בשם “אמנון”.

כעשרים דקות חיכינו מחוץ לתחנת המשטרה מבלי שנדע מדוע אנחנו מעוכבים וכמה זמן זה ייקח. ציוו עלינו לשבת ולא לזוז, עניין מאד קשה, בלתי-אפשרי ולא הגיוני כשאנו מטופלים בתינוק בן שלושה חודשים. רק כאשר פניתי בשלישית לשוטר גפנר, ובעקבות ההתערבות של ח”כ גלאון, הוא אמר לנו שהם משתדלים לעשות את זה מהר ככל האפשר.

אחרי כעשרים דקות נלקחנו לחדר אחורי. כל תיקי היד שלנו נלקחו לחדר אחר, ופורקו, שלא בנוכחותנו, על ידי הסלקטורים. אדם שנראה כאחראי עליהם אמר לנו שהם ישתדלו לעבור במהירות האפשרית על תיקי היד כדי שנוכל להספיק לטיסה, וששאר חפצינו יישארו בארץ לבדיקה מקיפה, ויישלחו להולנד מאוחר יותר. הוא לא ידע מתי. אמרתי לו שהבגדים של הבן שלי, החיתולים וחפצים חיוניים אחרים לתינוק ארוזים במזוודות, ושאנחנו לא יכולים לטוס בלעדיהן. תשובתו היתה שלא יאפשרו לנו לטוס עם המזוודות שלנו, ושאין לו מושג מה יקרה אם נחכה למזוודות ו”נבחר” לא לעלות לטיסה.

רק אחרי שעברתי בדיקה גופנית מקיפה – עם הפנים לקיר, ללא נעליים וברגליים פשוקות – נאמר לי שאלקח למקום שבו אוכל להניק. ידעתי כי באזור הדיוטי-פרי קיים חדר מיוחד להנקה, אך להפתעתי לא נלקחתי לשם, אלא לחדר המשטרה, בו היו שלושה כסאות עם מסעדים גבוהים שמקשים ביותר על ההנקה. אמרתי לשוטרים שאני לא יכולה ולא מוכנה להניק במקום הזה, ושאני מבקשת להניק במקום עם קצת יותר פרטיות, ונעניתי שזו תחנת משטרה ולא תחנת הנקה. לאחר מכן הביאו לי כסא משרדי, והציעו לי להניק עם הפנים אל הקיר בשביל הפרטיות. כל אותו זמן אנשים נכנסו ויצאו מחדר המשטרה, וכך נאלצתי לחשוף את גופי בפני העוברים ושבים. חדר הנקה, כאמור, נמצא בקרבת מקום. ההנקה בתחנת המשטרה היתה חוויה טראומטית ומשפילה. כאשר ביקשתי כוס מים הסתכלו עלי ארבע שוטרות כאילו הן לא מבינות מה אני מבקשת. בקשתי נענתה רק אחרי שביקשתי שוב, ולאחר התייעצות שערכו ביניהן.

בזמן שהינקתי, נלקח המחשב הנייד של בן-זוגי, ונאמר לו שהוא יישלח אלינו עם המזוודות. הוא ביקש קבלה וקיבל מדבקה עם מספר, ללא שום ציון של שייכות או גורם אחראי.

לאחר שסיימתי להניק ביקשתי להחליף לבני חיתול. גם בקשה זו גררה התיעצות של עשר דקות שבסופה נאמר לי שבן-זוגי והתיקים מגיעים ועלינו למהר ולרוץ למטוס. כל התיקים נאספו בחופזה על ידי הסלקטורים. כאשר ביקשתי להסתכל בהם במהירות ולראות שהדברים החיוניים שלנו שם, אמר לי אחד הסלקטורים בגסות וביהירות שאם אני לא מעונינת לקבל עזרה זו בעיה שלי ושאני אפספס את הטיסה.

במטוס גילינו שתיקי היד שלנו מבולגנים להחריד, ושהסלקטורים “החרימו” את חבילת הבקלאוה שהבאנו לחברים שחיכו לנו בנמל התעופה באמסטרדם. הגענו להולנד ללא המזוודות, ללא בגדים להחלפה, לנו ולתינוק, ואפילו ללא חיתולים. המזוודות הגיעו כעבור יומיים – גם הפעם, הבגדים נדחסו לתיקים בבלגן וברישול. כלי הרחצה היו מחוץ לתיק כלי הרחצה, חלקם מפורקים לחתיכות, כאשר מכסי הפלסטיק של מכונת הגילוח ומברשת השיניים נעלמו. לא ערכנו רשימה מסודרת של החפצים והבגדים שארזנו, אבל מייד הבחנו שהמחשב הנייד של בן-זוגי, כונן דיסקטים, כונן תקליטורים ומתאם, שהיו במטען היד ונלקחו ממנו, לא הגיעו עם המזוודות, וכך גם הדיסק הקשיח של המחשב שלי ומטען לטלפון הנייד שהיו בתוך המזוודות. מותר לציין שבמחשב הנייד ובדיסק הקשיח מסמכים רבים החיוניים לעבודה וללימודים שלי ושל בן-זוגי, ושבטלפון נייד אי אפשר להשתמש בלי מטען. לא קיבלנו שום מסמך המפרט מה הוחרם ומתי הדברים יוחזרו.

מאז שהגענו לאמסטרדם, במשך שלושה שבועות, עסקנו באופן בלתי פוסק בנסיונות לקבל חזרה את חפצינו. לאחר שיחות טלפון רבות וממושכות מאמסטרדם לנתב”ג, הגיעה אלינו ביום חמישי, ה-13 במאי, שמונה ימים לאחר הטיסה, חבילה שנשלחה בשירות שליחים ובה, ככל הנראה, החפצים שהוחרמו. נדרשנו לשלם עבורה סכום של 281 אירו, שהם בערך 1545 ₪, כמובן שסרבנו ולכן לא קיבלנו את החבילה.

הסיפור הלך והסתבך. התקשרתי למחלקת אבידות ומציאות בנתב”ג לשאול לפשר דרישת התשלום, שם נאמר לי שאשה בשם לימור מטפלת בעניינים כאלה, שאוכל ליצור איתה קשר רק ביום רביעי שלאחר מכן, ושעד אז אף אדם אחר לא יוכל לעזור לי (לימור עובדת בימים אחרים, אולם בנושאים אלו היא מטפלת רק בימי רביעי). בינתיים ביררנו בחברת השליחים – DHL – ושם נאמר לנו כי מדובר במכס, שנדרש כי על תכולת החבילה נכתב כי ערכה 1500 אירו, ולא צוין כי מדובר בציוד משומש. בן-זוגי כתב לחברה והצהיר כי הציוד בחבילה הוא משומש. החברה טענה כי תצהיר זה אינו מספיק, וביקשה אישור מחברת התעופה, ששלחה את החבילה, שהחפצים הם שלנו, ושהם עוכבו על-ידה. כיוון שיום רביעי כבר הגיע, הצלחתי לדבר עם לימור, שהסבירה לי שחברת התעופה לא יכולה לתת לי אישור כזה, כיוון שהיא לא אחראית על העיכוב.

לימור היתה האדם הידידותי הראשון שנתקלנו בו בסיפור הזה, היא התקשרה בשבילנו לביטחון, שם אמרו לה שהם לא נותנים אישורים כאלה, שנשלם את המכס ושאנחנו יכולים לתבוע את רשות שדות התעופה (התשובה ניתנה על-ידי “מפקד תורן נוכחי נכון ל-19 במאי בשעה 14:00” בשם דרור לוי). הוצע לי גם לפנות לתלמה שמיר, מנהלת מחלקת תלונות הציבור ברשות שדות התעופה. תלמה שמיר דווקא הסכימה לכתוב מכתב, בו היא כתבה שחפצינו עוכבו ונשלחו על-ידי ארקיע. היא לא היתה מוכנה לכתוב במכתב מה היתה תכולת החבילה, וכי החפצים שעוכבו הם אלה שנשלחו על-ידי DHL. למזלנו מכתב זה סיפק את הרשויות בהולנד, ולאחר שלושה שבועות קיבלנו סוף-סוף את החבילה. המחשבים היו שם, אבל כמובן שלא כל הדברים החסרים הגיעו…

אני מודעת לצורך בבדיקות בטחוניות, אולם אני מצפה מהממונים על הבטחון לחשוב, להשתמש בשכל הישר ובהגיון. אנחנו לא מהווים סכנה בטחונית כלשהי ואין שום עילה אף “לסמן” אותנו כחשודים. ובכלל, האם הם באמת חושבים שמשפחה עם תינוק תפוצץ מטוס? כל זמן הבדיקה היחס אלינו היה כאל פושעים מסוכנים. וכאמור, אף אחד מהאנשים השונים שבדקו אותנו ואת חפצינו לא אמר לנו מה הסיבה לבדיקה וכמה זמן תארך. היינו מוקפים באנשים שמילאו פקודות ללא הפעלת שיקול דעת, סירבו לתת תשובות, והתיחסו אלינו בגסות ובזלזול.

אין זו הפעם הראשונה שבה בן-זוגי נילס מעוכב בנתב”ג. בספטמבר 2003, בערב ראש השנה, הוא עוכב לארבע שעות, בהן עבר תחקיר בטחוני מקיף וכל חפציו נבדקו, רק טלפונים מעורכת הדין בן-נתן “זירזו” את החקירה וניתן לו להיכנס לארץ. כל אותו זמן חיכיתי לו בחוץ, ללא שניתן לי מידע על הקורה לו. המכתב ששלחתי לשר הפנים בעניין זה לא נענה עד היום. בטיסה לאמסטרדם הוא עוכב שוב, תיקו פורק ונשלח בחלקים, ועד היום מנעול יקר לאופניים והמתאם של המצלמה הדיגיטלית שלו לא הגיעו אליו. לאור נסיוננו המצטבר, נראה שבן-זוגי ואני “נזכה” לטיפול דומה בכל כניסה ויציאה מהארץ.

אין לנו מושג מהי העילה שבגינה נילס מעוכב בכל מעבר בשדה התעופה. נראה ששמו “מופיע במחשב”, אך לא ברור מדוע. האם גיוס כספים לארגוני שלום הפך עבור מדינת ישראל לסכנה בטחונית? לא מובן לי מדוע כל זמן החיפוש לא ניתן לנו שום הסבר. במידה ומדובר בבדיקה ידועה מראש, מדוע לא מודיעים לנו מראש כי עלינו להגיע לשדה מוקדם יותר לצורך ביצוע הבדיקה, כך שנוכל לטוס עם חפצינו? לא ברור לי מדוע רשויות הבטחון פתחו את התיקים שלא בפנינו, ומדוע אנו נאלצים לסמוך על הסלקטורים שיחזירו הכל לתיקים. כאמור, אין בידי רשימה מדויקת של כל פריט שהכנסתי למזוודות, ולכן אין לי מושג אם יש דברים נוספים שנעלמו. האם אנשי הבטחון מצפים שבכל פעם שאנו מגיעים לשדה התעופה תהיה בידנו רשימה כזו? מה הטעם בפירוק ועיכוב המחשבים האישיים שלנו? ואם תוכנם נבדק, באיזה סמכות ועל פי איזה חוק מותר להם לעשות זאת? הלא מדובר בהפרה בוטה של פרטיותנו. לכמה זמן מותר לעכב חפצים לצורך בדיקה ביטחונית והאם לא מן הראוי להודיע לאדם שרכושו נלקח לבדיקה, מהו הרכוש שנלקח, ומתי הוא יוחזר, אם בכלל? האם אנשי הבטחון בנתב”ג מואילים בטובם לתת אינפורמציה מינימלית לגבי סיבת העיכוב רק כאשר מתקשרים אליהם חברי כנסת ועורכי דין והאם הם מצפים שכל מי שמגיע לנתב”ג יהיה מצויד במספרי טלפון של חברי כנסת ועורכי דין כדי לעבור את הבדיקה הבטחונית בשלום?

כרגע אני נמצאת בחופשת לידה ובקרוב אתחיל לחפש עבודה. לאור מסכת ההשפלות הזו, בן-זוגי ואני מתלבטים בשאלת קביעת מקום מגורינו. נילס מבקר בישראל בקביעות זה למעלה משש-עשרה שנה. יש לו חברים בארץ, וכעת גם משפחה. אולם נראה שבמצב הנוכחי מדינת ישראל לא מותירה לנו ברירה. בשל העובדה שאני נשואה לאזרח הולנדי מערימות רשויות המדינה השונות קשיים שונים ומשונים כגון רישום בני במשרד הפנים ועוד. ההשפלה שעברנו בנתב”ג היא מבחינתי סימן לכך שמדינת ישראל אינה רואה באיש שבחרתי לחלוק את חיי עמו בן-זוג לגיטימי. אני לא מוכנה לעבור שוב את הסיוט שעברתי בנתב”ג, מה שגורם לי לשקול את חזרתי לישראל ולו אף לביקור.

כנראה שיעניין אותך גם: