זהות שמאפשרת פשעים
דגל שחור מתנוסס מעל יחסה של ישראל לפליטים – סירובה לבחון בקשות מקלט, התעמרותה המנהלית והמשפטית במבקשי המקלט, גירושם חזרה לארצות מהן נמלטו. כמו כן, דגל שחור מתנוסס מעל יחסה של ישראל לחייהם, לגופם, לרכושם ולכבודם של הפלסטינים. ודוק: לא מדובר בחריגים או במחדלים, וגם לא בדברים הנעשים בגניבה או שמתכחשים להם, אלא במדיניות יזומה ושיטתית ובהתנהלות מערכתית מפורשת לאורך זמן. למדיניות כלפי הפליטים למשל, שותפים ראש הממשלה, שר הפנים לשעבר, שר המשטרה, ח”כים, ראש עיריית תל אביב, פקידות בכירה, בתי המשפט, הפרקליטות, פקידות סעד, פרופסורים/יות, עיתונאים/ות, פעילים/ות פוליטיים, וכמובן ציבורים רחבים.
נדמה שאנו מכירים היטב את הסיבות המביאות אנשים לקבל או לתמוך בהתנהגות בלתי-מוסרית ואף בפשעים נגד האנושות: פחד, חוסר-סולידריות, מחסור. אלה מולידים גזענות, אכזריות ואדישות. ואכן כאשר אנו מתבוננים ברדיפת הפליטים, אנו יכולים לזהות בקלות פחד מפני השונה ומפני פלישת נחיל של זרים שיאיים על הצביון היהודי, כעס על כך שהם נעזרים במשאבים ציבוריים, ומצוקות אמיתיות שמולידות גזענות ומכשירות תוקפנות כלפי אפריקנים.
אולם הסברים הפונים לפחד או למצוקה הם לכל היותר הסברים חלקיים. גורמים כמו פחד ומצוקה ודאי תורמים לעיצוב העמדות שלנו כלפי העולם וכלפי הזולת, אולם הם רחוקים מלמצות את תוכנן וטיבן של עמדותינו. כבני אדם אנו פועלים מתוך עמדות וגישות שבאמצעותן אנו מצדיקים את פעולותינו הן לעצמנו והן לזולתנו. לכן, כדי להבין מה מביא אותנו לעשות או לקבל מעשים שלא ייעשו, צריך להבין את העמדות והגישות באמצעותן אנו מצדיקים את המעשים. הרעיון מנוסח לעילא במאמר מפורסם של אי. פי תומפסון שנושאו הוא מהומות המזון באנגליה של המאה ה-18. תומפסון טען שלמרות שמחסור במזון גרם להתפרצות המהומות, הוא רחוק מלספק להן הסבר. כדי להבין את האירועים, צריך להכיר בכך שהמהומות לא היו מעין שיהוק סתמי – התפרצות בלתי-נשלטת של “ההמון” בתגובה לרעב. ההפך הוא הנכון. למהומות המזון הייתה “צורה”. מערך שלם של נורמות אודות מה הוגן ומה אינו הוגן מילא תפקיד מרכזי באירועים.
למשל, שאלות כמו איזו העלאת מחירים נחשבת לגיטימית ואיזו לא, מה נתפס כמצדיק “התפרעות” ומה לא, וכיו”ב. עובדת המחסור כשלעצמה היא רק ראשית ההסבר, ולא החלק המעניין או החשוב בו. בדומה לכך, כדי להבין מה מביא אנשים להצדיק ואף לקבל את מדיניות ישראל כלפי הפליטים או כלפי הפלסטינים, עלינו לפנות לעמדות בשמן מדיניות זו מנומקת.
א. הבעיה: קדימות מוחלטת
כאשר מתעורר דיון על פעולות לא מוסריות של ישראל, נשלף לעתים קרובות הביטוי “עניי עירך קודמים” כקלף מנצח שמצדיק את הפעולות הנדונות. חשוב לראות שאזכור העקרון “עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמין” רטורי בלבד. כפשוטו, “עניי עירך קודמים” הוא עיקרון מוסרי מובן מאליו ומוגבל, שכלל אינו מצדיק את המדיניות הנדונה. במשמעותו הסבירה, העקרון אומר שבתנאים דומים, חובתו של אדם לילדיו קודמת לחובה לטפל בזרים, או שחובתה של מדינה להגן על עצמה קודמת לחובתה להגן על מדינות אחרות, וכיו”ב.1 אבל כמובן, עקרון זה אינו העקרון היחידי שיש לקחת בחשבון כאשר מבררים מה צריך או מותר לעשות. פרט למידת הקרבה, ישנם גורמים נוספים שיכולים לקבוע מה נכון לעשות במקרים שונים: חומרת העוני, כוחן של הפעולות להועיל, מי אחראי לעוני, ועוד. מה שהופך את השימוש בביטוי “עניי עירך קודמים” לרטורי הוא שבפי המשתמשים בו “עניי עירך קודמים” לא מציין כלל-התנהגות אחד מני רבים שאמור לסייע לנו לקבוע כיצד ראוי לנהוג. במקום זאת, הביטוי “עניי עירך קודמים” מציין גישה שנותנת קדימות מוחלטת לקשיים, לאינטרסים, ואף לרצונות ולמאוויים של האוכלוסייה היהודית על-פני כל שיקול אחר. יש כאן “סופר-עקרון” שמביס מראש כל שיקול אחר. אולם “סופר-עקרון” זה רק מסתתר מאחורי השם “עניי עירך קודמים”. למעשה, תהום פעורה בין עקרון אנטי מוסרי זה לבין עקרון “עניי עירך” במשמעותו הסבירה (משמעות אליה השימוש הרטורי מתחפש, וממנה הוא שואב את כוחו להטעות ולשכנע).
ניתן בטעות לראות ברעיון לפיו לערך כלשהו ישנה קדימות מוחלטת עמדה מוסרית שנמצאת בקצהו של רצף: יש אנשים שאינם מייחסים לערך האמור כל חשיבות, יש המייחסים לו משקל מועט, אחרים מייחסים לו משקל גבוה, ואחרים נוספים מייחסים לו קדימות מוחלטת. אולם הדימוי של רצף מטעה כאן. עקרון הקדימות המוחלטת עושה משהו ייחודי בתחום הערכי. הוא קובע מראש את התוצאה של כל שיקול בין ערכים רלוונטיים בסיטואציה זו או אחרת. אחד המאפיינים של חשיבה מוסרית הוא היכולת לזהות את השיקולים הרלוונטיים בסיטואציות שונות, ולהכריע לאורם. למשל, יש סיטואציות בהן הצלת חיים קובעת מה לעשות. בסיטואציות אחרות מניעת סבל קובעת מה לעשות. בסיטואציות קשות אחרות בהן שני השיקולים הללו מתנגשים קשה להכריע בין הצלת חיי אדם לבין קיצור סבלו, ובסיטואציות נוספות ערך או ערכים אחרים לגמרי קובעים מה לעשות (למשל האוטונומיה של אדם להחליט בדעה צלולה שהוא אינו מסכים לטיפול פולשני מאריך חיים). גישת הקדימות המוחלטת מונעת חשיבה מוסרית ובולמת אותה לפני השלב הראשון בכל סיטואציה בה אפשרי לכאורה לטעון להשפעה על הערך הנדון. למשל, מי שמייחד קדימות מוחלטת לרווחת ילדיו מחויב לקצור איברים מאנשים חיים, אפילו בכוח, אם חלילה אחד מילדיו יזדקק להם. שום שיקול אחר לא יכריע את הכף. אין על מה לחשוב. לפתע, גם מה ש”לא יעלה על הדעת” עשוי להפוך לאפשרי, למותר, ואף למוצדק.2
אבל האמנם קדימות מוחלטת מתפקד כסופר-עקרון שכזה? מדוע לייחס עמדה כה מופרכת לאנשים? משום שבלי להניח קדימות מוחלטת לאינטרסים של היהודים, מדיניות ישראל כלפי הפליטים או כלפי הפלסטינים נראית כלא מנומקת, אפילו לא לכאורה. לדוגמא, הדרישה לגירוש הפליטים מנומקת בכך שנוכחותם בדרום תל אביב מביאה פשע ומחמירה את המצוקה והעזובה באזור, ובכך שעם כל הצער, “עניי עירך קודמים”. למראית עין, הנימוק הוא שחובת המדינה כלפי תושבי הדרום קודמת לחובתה כלפי הפליטים. אולם זהו מצג-שווא. הטעיה אחת היא שתושבי הדרום אינם נתונים בסכנה דומה (העוני אינו “אותו” העוני). אבל ההטעיה העיקרית היא שמה שנטען הוא שאם גירוש הפליטים יועיל למצב בשכונות, אזי בין אם יש אלטרנטיבות לגירוש ובין אם לאו ותהיינה תוצאותיו אשר תהיינה (!), הגירוש מוצדק. אין שום קשר בין עמדה זו לבין טענת “עניי עירך” לפיה במצבים דומים, חובת המדינה לסייע לאזרחיה קודמת לחובתה לסייע לזרים. כאמור, מדובר בגישה של קדימות מוחלטת: היא מתעלמת מסכנת החיים המיידית שבגירוש, ופוטרת בלא כלום את האפשרות שמדינת ישראל תעשה משהו למען הפליטים שיקל או יאפשר את השתלבותם הזמנית (לאפשר לעבוד, לקלוט, לסייע), או את האפשרות שמדינת ישראל תשקיע את המשאבים הנחוצים כדי לטפל בעזובה ובמצוקה בשכונות הדרום. כלומר, כדי להצדיק את הגירוש בנימוק של “עניי עירך” צריך למעשה לא לספור את הפליטים בכלל.
השאלה היא מה נמצא בבסיס עמדת הקדימות המוחלטת, ואשר מאפשר לאנשים להחזיק בה ולהמשיך להצדיק את הגירוש למרות תוצאותיו הידועות והנוראות. כאמור, לא מדובר בנגע נקודתי. המדיניות כלפי הפליטים מבטאת עמדה אשר באה לידי ביטוי כמעט בכל הקשר בו מעורבים לא יהודים, ואשר יש לה סנגורים מלומדים ורבי השפעה – למשל בדוקטרינה שקנתה לה שביתה בצה”ל המעניקה קדימות מוחלטת לשלומם של חיילים על-פני שלומם של תושבים פלסטינים, או בחותם הסופי שבית המשפט העליון העניק לשעבודם וניצולם של עובדות/י הסיעוד הזרות/ים.
ב. מקור הערכים
ברקע השאלה שלנו נמצא קושי כללי – מה בכלל מצדיק פעולות, אורח-חיים, או מדיניות? בהקשר שלנו, השאלה היא מה מקור התוקף של הערכים בשמם נשמעת התביעה לנהוג באופן מוסרי. הקושי מתחיל מהעמדה הרווחת לפיה ערכים אינם חלק מהמציאות האובייקטיבית. שמרנים מאשימים בכך את ה”פוסט-מודרניזם”: הערעור הפוסט-מודרני על היררכיות-ידע הביא לאובדן האובייקטיביות של ערכים. אולם זוהי האשמת-שווא. הספקנות העכשווית ביחס לערכים אינה שונה כמעט במאומה מספקנותם של הוגים סופיסטים ביוון העתיקה, ומהספקנות מבוססת הפוזיטיביזם והתיאוריות המדעיות של המאות ה-19-20 – ממרקסיזם ועד לדרוויניזם חברתי.
מה הבעיה עם ערכים? מקובל לחשוב שעד למהפכה המדעית ערכים נתפסו בדרך כלל (אם כי לא תמיד) כחלק מהמציאות, כעובדות מוצקות וטבעיות. אולם המהפכה המדעית סילקה את הערכים מהעולם. המדע המודרני אינו נדרש לערכים שקיומם בלתי-תלוי בנו, והוא אף אינו מכיר בהם. היות שלערכים אין מקום בעולם אותו מתאר המדע, כך נטען, אין מנוס מההכרה בכך שערכים אינם אלא יצירי רוחנו. במלים אחרות, תפיסת העולם המדעית מחייבת אותנו לכאורה להכיר בכך שמקור הערכים אינו בעולם כי אם בנו – בבני האדם.
מהו, אם כך, מקור ערכינו? שתי הצעות מקובלות לגבי מקורם של הערכים כך שישתלבו בעולם כפי שהמדע מתאר אותו הן הכרעתו הרצונית של האדם, או לחילופין זהותו. באשר לזהות, קיימת מחלוקת בין המדעים השונים בשאלה מהי זהותו ה”אמיתית” של האדם: זהותו הפסיכולוגית, זהותו הסוציולוגית, או זהותו הביולוגית. ככל שניתן לנחש, דווקא הביולוגיה היא מי שעתידה לנצח במאבק בין הדיסציפלינות המדעיות (או מדעיות לכאורה) השונות שהכלכלה, הפסיכולוגיה והסוציולוגיה ממשיכות לנהל. אולם תהא המנצחת, אם בכלל, אשר תהא, הנקודה היא שמבחינה מדעית זהות מצטיירת כסוג של עובדה “כשרה”, שבשונה מערכים יש לה מקום בעולם אותו מתאר המדע. השאלה אם הזהות נקבעת על-ידי גורמים פסיכולוגיים, חברתיים, או ביולוגיים אינה משנה את העיקר: לערכים יש מקום בתפיסת-עולם “רצינית” רק במידה שהם פונקציה של הזהות שלנו, בלי קשר לשאלה מה קובע זהות זו.
הגישה שהוצגה בפסקה הקודמת מבטאת אידיאולוגיה מדענית – אידיאולוגיה הרואה במדע את הערכאה המכרעת בכל שאלה. משמעותה היא שבסופו של דבר, הצדקת טענות ערכיות כלשהן נשענת או על הרצון השרירותי או על הזהות. כלומר, מקור התוקף של כל ערך שאנו מחזיקים בו הוא או שבחרנו בו, או שהוא נובע מהזהות שלנו. חשוב לראות שהאידיאולוגיה המדענית שדוחה ערכים אובייקטיבים משום שהיא מזהה את מה שיש בעולם עם מה שהמדע אומר שיש בעולם משותפת לעמדות שלכאורה תהום פעורה ביניהן: מהאנתרופולוגיה והסוציולוגיה שרואות בתרבות את המקור לזהותם של בני אדם, ועד לסוציוביולוגיה שפונה לטבע. אלה כאלה מבקשים להעמיד ערכים על עובדות מדעיות שונות, ואלו כאלו משתמשים בעמדתם כדי לבקר ואף לדחות מחויבויות מוסריות. כפי שנראה, השאלה איזה ערכים מקבלים ואיזה ערכים דוחים הופכת לבחירה שרירותית או לנגזרת של זהות מסוימת כלשהי.
ג. שרירות: המוסר כבגד
כאמור, מקור לגיטימציה מקובל אחד לערכים הוא הרצון. נציג מוכר של גישה זו הוא ישעיהו ליבוביץ. ליבוביץ ביסס את הגותו על העקרון שאי-אפשר לגזור טענות ערכיות מטענות עובדתיות. למשל, מהעובדה שהילד טובע ושניתן להצילו בקלות אי אפשר להסיק שצריך לקפוץ להצילו. כדי להגיע למסקנה שיש להצילו, צריך להוסיף לתיאור העובדות הנחה נורמטיבית כגון “חובה להציל ילדים”. רק בהינתן הנחה ערכית מתאימה, המסקנה שצריך להושיט יד כדי להציל את הילד יכולה לנבוע.
אולם עתה ניתן להקשות – “מדוע לקבל הנחה ערכית זו?”, היות שאין בכוחו של שיקול עובדתי כלשהו להכריע בזכותה, התשובה חייבת לפנות לשיקול ערכי נוסף, בסיסי יותר. אולם אז השאלה שבה ומתעוררת – מדוע לקבל את השיקול הערכי הבסיסי יותר? הפתרון שליבוביץ מציע לרגרסיה האינסופית מוכר: אין בכוחה של התבונה לקבוע שחובה להציל ילדים. כל שיש לנו הוא הכרעה רצונית ושרירותית של האדם: או שהאדם בוחר באופן שרירותי להיות מוסרי או שאינו בוחר בכך, או שהאדם בוחר באופן שרירותי לקבל עליו עול תורה ומצוות או שאינו בוחר בכך.
עמדתו של ליבוביץ מולידה ניכור. נבהיר: אין שום דבר מפתיע בכך שניתן לערער על תוקפה של דרישה ערכית כלשהי (דתית, מוסרית, אסתטית, חברתית). ואכן, לא אחת מתעורר ויכוח ממשי לגבי דרישה מסוימת, כגון: האם מדינה חייבת לספק חינוך גבוה חינם לכל דורשת? האם לגיטימי לצנזר יצירות אמנות? האם ראוי לסבסד אופרה? אולם ניתן לערער גם על עצם הרלוונטיות של תביעה ערכית לחיינו: אפשר לתבוע ממי שמציב את התביעה תשובה לשאלה “למה שיהיה אכפת לי ממה שראוי?” השאלה מבטאת את הרעיון שאין תוקף לתביעה מנותקת שאיננו מסוגלים לזהות את כוחה. משמע, היא לא באמת תביעה שיש להתייחס אליה.3
עמדתו הדתית של ליבוביץ מסרבת עקרונית להשיב לשאלה “למה שיהיה אכפת לי?” ליבוביץ התנגד לביסוס ערכים – דתיים או מוסריים – על עובדות כלשהן, ובכלל זה צרכים פסיכולוגיים. ביסוס כזה, טען, הינו בבחינת עבודת אלילים. לעמדה יש מחיר: היות שהדת הליבוביצ’ית מתנתקת מעבודות פסיכולוגיות כגון מה שחשוב ואכפת לבני אדם, היא מאבדת את כוח המשיכה שלה: אם זוהי הדת, אזי מדוע להיות דתי – מדוע לקבל עול תורה ומצוות? שומרי-מצוות רבים אכן טענו שעמדתו של ליבוביץ, שאין בה מקום להשגחה פרטית או לשיג ושיח אינטימי עם האל, אינה מספקת.
הבעיה מתעוררת גם בתחום המוסרי. אם המוסר לא משרת אותי, מדוע להיות מוסרי? יתכן שבהקשר הדתי אין מנוס מהברירה שליבוביץ אימץ: או כפירה, או אמונה באל שהוא באמת בלתי תלוי בבני האדם, או עבודת אלילים. אולם ענייננו אינו הדת כי אם המוסר. כאן יש להתעקש על כך שבשונה מהאלוהים של ליבוביץ, הציוויים המוסריים אינם מנותקים ממי וממה שאנחנו, והתשובות המוסריות לשאלות כגון “כיצד עלינו לחיות את חיינו”, “מהם חיים טובים או ראויים”, או “כיצד ראוי לנהוג בזרים”, כרוכות מהותית בשאלה נורמטיבית אחרת – “ממה צריך להיות אכפת לי”, וכולן קשורות לטבענו ולזהותנו כיצורים ביולוגיים וחברתיים.
המוניטין של ליבוביץ בא בעיקר מעמדותיו המוסריות האמיצות והנחרצות. אולם הנקודות בה הוא קרוב במיוחד למקובל בשיח הציבורי שלנו אינו מחויבותו המוסרית אלא דווקא השרירותיות והניכור כלפי המוסר: היות שלשיטתו בתחום הערכי אין אפשרות להצדקה רציונאלית, אזי כמו מצוות הדת תביעות המוסר זרות ושרירותיות. המוסר אינו אלא בגד שהאדם עוטה או פושט כרצונו. המועמד היחיד שנותר כדי לבסס ערכים הוא הזהות, אליה נפנה כעת.
ד. מי קובע מה ללבוש?
נשוב לעמדות הרווחות שמנומקות בשם העקרון “עניי עירך קודמים”, ונתחיל מהנושא המרכזי בציבוריות הישראלית בעשורים האחרונים: הכיבוש. על מה מתבססת הלגיטימציה של שלטון ישראל על הפלסטינים, ושימורו בכוח? לכאורה, התשובה היא שמקור הלגיטימיות הוא ההכרעה הדמוקרטית שמביאה לידי ביטוי את רצון הציבור, קרי את עמדות רוב האזרחים. ייתכן שההחלטות שמקבלות באמצעות הכרעה דמוקרטית הן גרועות או שרירותיות, אולם הלגיטימיות שלהן נשענת על ההוגנות של דרך קבלת ההחלטה.
האמנם? העקרון הדמוקרטי מניח זהות מלאה (כמעט) בין קבוצת האזרחים לבין קבוצת התושבים בטריטוריה כלשהי: שלטון דמוקרטי הוא שלטון בהסכמת הנשלטים. כמו כן, הוגים רבים סבורים שעל הדמוקרטיה לעמוד בתנאים נוספים כדי שלהחלטותיה תהיינה סמכות: מגבלות חוקתיות, קיומו של דיון ציבורי משותף, פתוח ואפקטיבי, ועוד. תנאים אלו מבטאים את הגישה לפיה רצון הרוב אינו מספיק, משום שאז ההכרעה עשויה להיות שרירותית וכוחנית (אם כי לא אלימה, וזו נקודה שאין להמעיט בחשיבותה). על כל פנים, בהקשר הישראלי, אין זהות בין ציבור האזרחים לבין ציבור התושבים. מדובר בשלטון של בין מחצית לשני-שליש מתושבי ישראל על שאר התושבים, המתגוררים בגדה המערבית וברצועת עזה. שאלת מקור התוקף של ההכרעה מתעוררת מיד: מהו תוקפה של ההכרעה להמשיך בכיבוש? כדי להצדיק את הכיבוש ואת הלגיטימיות שלו, צריך לקבל שישראל חותרת לסיימו אולם שבה ונכשלת בכך באשמתם המלאה של הפלסטינים, ולא שהיא למשל פועלת לקבעו, להרחיבו או להנציחו. אבל כיצד מכריעים שאמנם כך?4
ברי שהחלטה של רוב האזרחים לא יכולה להשיב על השאלה, משום שהחלטה כזו מניחה מלכתחילה שמדובר ברוב כשר שהכרעתו תקפה. אולם השאלה אם החלטת הרוב אמנם מחייבת היא-היא השאלה שיש להכריע בה. כלומר, העקרון הרובני לבדו אינו יכול לספק לגיטימציה להתנהלות ישראל כלפי הפלסטינים. מה שצריך להניח כדי לקבל שהכרעת הרוב היא מקור לגיטימיות הוא שהחלטה של אזרחי ישראל (בין אם כולם, או בין אם רק ב”רוב יהודי”) מייצרת לגיטימיות. אבל מדוע לקבל זאת? כיצד אפשר להצדיק את העובדה שהחלטה של חלק מהתושבים בלבד נתפסת כהכרעה לגיטימית? חלק מהתשובה היא הכחשה: חלק מהציבור הישראלי מספר לעצמו שהכיבוש זמני ושישראל חותרת לסיימו, והשאלה שמכריעים בה היא כיצד לסיימו. אבל עיקרה של התשובה הוא שהלגיטימיות של הכרעת רוב אזרחים נשענת על העמדה לפיה המדינה היא מכשיר למימוש הזכות להגדרה עצמית של העם היהודי ולהגנה עליה. כלומר, שהכרעת רוב האזרחים מחייבת משום שבכך ממומשת ההגדרה עצמית של העם היהודי. ההנחה היא שהלגיטימיות של ההכרעה הפוליטית נשענת על זהותה היהודית של ישראל, ולא על העקרון הדמוקרטי שבמצב של כיבוש אינו חל.
ה. הכל יפה לי: “מלח הארץ”
באופן טיפוסי, זהות יכולה להצדיק פעולות או מדיניות ככל שההגנה עליה, שימורה, או טיפוחה הם מטרה ראויה. במקרה כזה, השאלה היא כיצד ניתן לעשות זאת תוך כיבוד ערכים אחרים. אולם הזהות היהודית/ישראלית נמצאת בבסיס גישת הקדימות המוחלטת, ואינה רק ערך אחד (חשוב ככל שיהיה) מני רבים. כיצד מביאה זהות לקדימות מוחלטת? אפשרות אחת היא שהזהות עצמה נתפסת כצודקת מלכתחילה. חישבו לדוגמא על קבוצה של אנשים שהמשותף להם הוא אמונתם שהם הצד הצודק בכל עימות. במקרה הדמיוני הזה, כל החלטה של הקבוצה להתעמת עם קבוצה אחרת מוצדקת מראש, משום שבהגדרה הם הצד הצודק. כפי שנראה, הזהות היהודית/ישראלית הפכה לזהות שכזו – זהות שגוררת את גישת הקדימות המוחלטת.
לפני שנפנה לזהות היהודית/ישראלית, נתבונן בשני מקרים שונים שבהם נאמנויות העלימו מחויבויות מוסריות. המקרים הללו מדגימים כיצד זהותה של קבוצה יכולה להיתפס כצודקת בהגדרה, אם משום שזוהי זהותם של הטובים והצודקים, ואם משום שזוהי זהותם של המופלים והחלשים. בדוגמאות שלפנינו מדובר בזהות שאינה זהות לאומית, אלא בזהויות ספציפיות יותר שרווחות בציבוריות הישראלית, אם במובלע כסקטוריאליות שמתכחשים לה, ואם במפורש כ”פוליטיקה של זהויות” שמודעת למחויבותה לקבוצה ומצהירה עליה.
ראשית, הסקטוריאליות המוכחשת. במקרים רבים זהות אינה אלא מגוון של נאמנויות נתונות. כדי להסביר פעולות או התנהגות, היא לא צריכה להיות מוצהרת או אפילו מודעת. די בכך שהיא מעצבת את השיפוט או ההתנהגות. לא אחת הזהות היא לרועץ. היא חותרת תחת המחויבויות המודעות והמוצהרות של אדם או קבוצה. דוגמא מובהקת היא הסקטוריאליות האחוס“לית שטבועה בתרבות הפוליטית של מרצ – מפלגה שמבקשת לייצג ערכים ליברליים או סוציאל-דמוקרטיים, אולם נכשלת עיתות לבקרים לנהוג לפי ערכיה שלה. אולי המקרה הקיצוני ביותר היה לאחר ניצחונו של ברק בבחירות 1999 והקמת ממשלה “משלנו”. מרצ, המחויבת להסכמי אוסלו ולזכויות אדם, העדיפה ממשלה עם המפד”ל על פני ממשלה עם ש”ס, ישבה בממשלה שהאיצה את קצב הרחבת ובניית ההתנחלויות, ולבסוף לאחר שפרשה מהממשלה בעקבות מחלוקת עם ש”ס, תמכה מבחוץ בממשלה שהפעילה כוח קטלני כלפי מפגינים ומתפרעים משני עברי הקו הירוק.
מדובר בהתנהלות שמנוגדת לגמרי לליבת העקרונות של מרצ עצמה. ההסבר להתנהלות פשוט: זו הייתה ממשלת “שמאל” (במובנו הסוציולוגי אבל לא המדיני או החברתי). ספק רב אם מרצ הייתה נוהגת כך כלפי ממשלה של שרון והנגבי במקום ברק ובן-עמי. יתר-על-כן, לא מדובר באירוע חריג. בקדנציה הנוכחית ישבה מרצ בקואליציה העירונית של חולדאי בת”א למרות מדיניותו הרגרסיבית ונשארה בקואליציה לאחר שחבר למקהלת המסיתים והמתעמרים (כאן, וכאן) בפליטים. קשה לדמיין מפלגה ליברלית בעולם המערבי שהייתה ממשיכה לשבת בקואליציה של מי שהיה מתבטא כך כלפי מהגרים בכלל, וכלפי פליטים בפרט. מרצ מדגימה את הכישלון המוסרי שאורב לקבוצה שזהותה היא של “יפים וצודקים” מלכתחילה, זהות שהופכת את בניה – ברק וחולדאי – לחסינים מפני ביקורת ממשית. האישים הללו נתפסים “משלנו” ומה שמאפיין “אותנו” הוא שבגדול, אנחנו צודקים.
ו. האדם עושה את הבגד: זהותנות וקיפוח
מחויבות לזהות אינה תמיד מובלעת או מוכחשת. היא יכולה להיות מודעת ואף מוצהרת. דוגמא מובהקת היא המחויבות המרקסיסטית לזהות מעמדית וראייתה כחזות הכל. מחויבות מוחלטת זו מסבירה במשהו את חוסר-ההבנה שבו חלק מפעילי חד”ש קיבלו את הביקורת על כך שאין אף אשה במקום ריאלי ברשימה לכנסת – וכי מה הרלוונטיות של זהות מגדרית? דוגמאות נוספות מספקת ה”פוליטיקה של זהויות” שמחויבת לרלוונטיות של זהות לסוגיות מגוונות כגון ייצוג, חלוקה, או צדק. כמובן שמחויבות לזהות אינה גוררת התכחשות למחויבויות נוספות ובכלל זה מחויבויות אוניברסאליות, או המעטה בחשיבותן. לפוליטיקה של הזהויות גילויים שונים: ממפלגות שמבקשות לייצג קבוצות שונות, ועד למיקודו של הדיון הציבורי בגופם של אנשים – גישה שמשותפת לקבוצות שונות מהימין המקארתיסטי ועד לחלקים בשמאל הרדיקאלי שניתן לכנות “השמאל הזהותני”.
זהותנות נשענת על שתי תזות קשורות בהן עסקנו. ראשית, העמדת הפוליטיקה על זהות, בבחינת “אמור לי מי אתה, ואספר לך מה אתה באמת עושה”. קיימות גישות שונות שמבקשות להעמיד פרקטיקות נורמטיביות לכאורה (משפט, אמנות, מוסר) על מנגנון מדעי “כשר” – פסיכולוגי, כלכלי, תרבותי, מעמדי, ביולוגי. כך לדוגמה, ניתן למצוא מגוון רחב של הסברים להתנהלות הרומנטית של בני-אדם: הסברים כלכליים, הסברי עומק פסיכולוגיים, הסברים אבולוציוניים, וכן הלאה. המשותף לכולם הוא התעלמות והכחשה של המימד הנורמטיבי של תשוקה ואהבה, ושל החשיבות של שאלת ערכם ומקומם במסגרות חיים אנושיים ראויים. התזה השנייה של זהותנות היא שזהות היא מקור הערכים.
דוגמא אחת מהעת האחרונה לאופן שבו זהותנות מעצבת עמדות ופעולות היא הביקורת כלפי הפעילים למען הפליטים. בשם הפגיעה בתושבים משכונות דרום ת”א, המבקרים ביקרו גינויי גזענות נגד פליטים בעיקר בדרום ת”א ואת התנהלותם ואף עצם פעילותם של הפעילים נגד הגירוש. כתוצאה, התחוללה מהומה קטנה בקרב פעילי השמאל וזכויות-האדם, אשר לדעת כמה פעילים למען הפליטים אף הנחיתה מכה על המאבק נגד הגירוש לדרום סודן. מדיניות ישראל כלפי הפליטים וההתבטאויות כלפיהם הם שפל מדרגה שקשה להפריז בו. למרבה הבושה, אף מפלגה או התארגנות ממוסדת לא אימצה את המאבק והובילה התנגדות ציבורית נרחבת לגירוש (עובדה מכרעת בהקשר זה שמחייבת דיון נפרד), והאחריות לנסות לעצור את הגירוש נפלה על שכמם של אי אלו פעילים וארגוני זכויות אדם. כיצד אירע שלמרות מצב החירום, המחלוקת גברה עליו ודחקה אותו מראש סדר היום של המעורבים?
דומני שאי אפשר להבין כיצד התאפשרה מחלוקת בלי להכיר בכך שהעמדת זהותם של הפעילים למען הפליטים כנגד זהותם של חלק מתומכי רדיפת הפליטים קבעה את סדר העדיפויות. כך, זהותנות אפשרה את העימות ובמידה רבה עיצבה אותו וגררה את הנכונות לפגוע במאבק נגד הגירוש. פעילים זהותנים הדגימו את הסכנה של העמדת פעולות או מאבקים פוליטיים על מיקום בהיררכיות בלבד – העמדה שמובילה להערכת המאבק או להצדקתו על-בסיס זהותם של הפועלים: בעלי פריבילגיות לעומת קורבנות אפליה.
כמו במקרה של מרצ, מדובר בהתנהלות שמנוגדת לגמרי לליבת העקרונות של המבקרים עצמם שמחויבים לזכויות אדם ולזכויות הפליטים, ושלחלקם זכויות רבות במאבקים למענם. במקביל, חלק מהמבוקרים התייחסו לביקורת מתוך גישה זהותנית אף הם – גישה שאפשרה להם לפטור את תוכן הביקורת כביטוי לזהותם או זהותנותם של המבקרים, ועל כן לא ראויה לתגובה עניינית.
בעוד שמרצ הדגימה כיצד זהות מוכחשת גוברת על מחויבות לערכים, התנהלות השמאל הזהותני הדגימה את ההשלכות של המהלך התיאורטי המפורש של מתן קדימות לזהות על-פני ערכים. כל עוד המחויבות לזהות היא מחויבות לקבוצה שסובלת מאפליה וקיפוח כגון נשים או מזרחים, הבעיה בדרך-כלל אינה ניכרת משום שהמחויבות לקבוצה מתיישבת עם מחויבות למאבק באפליה ובקיפוח. לא כך כאשר ישנה התנגשות בין קבוצת הזהות לבין מחויבות אחרת. כך במקרה של הפליטים שנחשפו לסכנה חמורה ומיידית, הזהות דחקה את האחריות להגן על נרדפים.
ז. מראה מראה שעל הקיר – הנרקיסיזם של הקורבן
כאמור, הזהות נתפסת הן כמאפיין טבעי של בני אדם שמסבירה התנהגות, והן כהצדקה המשותפת האפשרית היחידה לעקרונות ולמדיניות. תפיסה זו של זהות מועדת להעניק קדימות מוחלטת לערכים שנגזרים מהזהות. כדי לדעת מהם ערכים אלו, יש לבחון מהי הזהות הספציפית של קבוצה כלשהי, ומהם הערכים שנגזרים ממנה. במקרה שלנו, אנו יכולים לנסח מחדש את השאלה עמה התחלנו במונחי זהות: מה בזהות היהודית/ישראלית מבסס את הרעיון של קדימות מוחלטת לקשיים, אינטרסים, ואף רצונות ומאוויים של האוכלוסייה היהודית על-פני כל שיקול אחר? מה בזהויות הקולקטיביות מייצר את עקרון-העל שמכונה בטעות “עניי עירך קודמים” ומביס מראש כל שיקול אחר?
לתשובה שני מרכיבים: זהותנות, והתוכן הספציפי שמקבלת הזהות היהודית/ישראלית הדומיננטית. בשתי התזות של זהותנות עסקנו למעלה. עתה עלינו לעמוד בקצרה על הזהות היהודית\ישראלית. כאשר הנושא עולה, מקובל לטעון שהמחויבות ל”זהות יהודית” או “זהות ישראלית” לא מבטאת יותר מאשר את חשיבותה של זיקה תרבותית או קהילתית. בהתאמה, ניגודה של המחויבות מוצג כהתנערות מזיקה מחייבת כלשהי לתרבות או קהילה והמרתה במחויבות לערכים כלל-אנושיים בלבד, ובקריאה לניטראליות מוחלטת עד כדי קריקטורה של המדינה. אולם כפי שראינו, זהות אינה מה שאדם מצהיר עליו, או סבור שהוא בוחר, או מה שתועמלניה מציגים. זהות היא זהות ככל שהיא מסבירה פעולות של אדם או קבוצה והיא מה שמשמש בפועל להצדקתן. ההסתייגות במשפט הקודם אינה אומרת שאין אישים וקבוצות שמחויבים לתרבות יהודית או ללאום היהודי. הטענה היא שכפי שנאמר בחלקים הקודמים, אין במחויבות שכזו כדי להסביר את גישת הקדימות המוחלטת. יוצאת דופן כאן היא פרשנות ההלכה שפושה בחוגים נרחבים ואשר בשם ה”מוסר היהודי” מתירה את דמו ורכושו של הזולת הלא-יהודי.
נתקלנו כבר במרכיבים המוכרים היטב של הזהות היהודית/ישראלית בגרסאות קהילתיות אצל מרצ ואצל השמאל הזהותני: נרקיסיזם וזהות כקורבן. מהו הקשר ביניהם וכיצד מכוננת זהות זו? בלב הזהות היהודית/ישראלית נמצא נרקיסיזם שמכונן את הזהות ואף מעצב אותה. דוגמא אחת היא התרוממות הרוח וההתפעלות העצמית מעצם העיסוק בתרבות היהודית. כך, יותר משהזיקה לתרבות חשובה לעצמה כמו במחקר אקדמי במדעי היהדות, העיסוק הפופולארי בתרבות היהודית מייצר תלמידי-יהדות שעסוקים בלהתבונן בעצמם עוסקים בתרבות היהודית, ועל-כן חשים ערכיים, יהודיים, ושותפים לאנשים ערכיים אחרים שחולקים את אותה חוויה. אין זה מקרי שבתי-המדרש השונים מציעים ללומדים לימוד ברוח ניו-אייג’ית שהוא “חומר גלם להבנת עצמי והעולם”, ואין זה מקרי שהפיכת החוויה היהודית למכוננת זהות פוסלת את כל מי שאינו שותף. כך ח”כ קלדרון, שאינה חשודה בפסילה וולגרית של “זועביז” כראש מפלגתה, יכולה להצהיר בנאום הבכורה שלה שראוי שכל ילד ישראלי ילמד גמרא ויתגייס לצבא.
החוויה הנרקיסיסטית לא מייחדת את העיסוק בתרבות יהודית. למשל, ההתפעלות העצמית של “ילדי הנרות” או של המחאה-החברתית הפכו לגורם מעצב בהתרחשויות עצמן. הזעזוע על רצח רבין הומר תוך פחות מ-48 שעות בהתבוננות מתפעלת בזעזוע המשותף, התפעלות שהולידה מעגלי הדברות בסגנון “צו פיוס” שמוקדשים לדיון פנים-יהודי באיחוי ה”שברים” בחברה הישראלית. כאן ניתן לראות כיצד הזהות מגלמת סדר עדיפויות פוליטי – הדיאלוג הפנים-יהודי והשיחה “עם יהודים שדעתם מנוגדת” – גוברים למעשה על המחויבות לאזרחים והתושבים הלא–יהודים, על ההתנגדות לגזענות, ולכן על המחויבות לערכים דמוקרטיים. יותר משיש כאן “איחוי שברים”, יש כאן אישוש וקיבוע של קדימות הקולקטיב היהודי. להבדיל, גם המחאה החברתית הפכה בחלקה ממחאה לחגיגה עצמית של ה”נושאים בנטל” שהתפעמו מעצם היציאה לרחובות וגילוי המעורבות.
כל אלה נמצאים כמובן בצלה של חווית השואה, שהיא הן מכוננת זהות משותפת והן מעצבת אותה כזהות של קורבנות שמתגוננים מפני איום השמדה. ביטוי מובהק לכך ניתן ב”מצעדי החיים” שמציבים במרכז את חווית המתבונן המזועזע מהשואה מחד גיסא, והרואה בעצם קיומו ונוכחותו התרסה נגדה (אם לא ניצחון על הנאצים ממש!) מאידך גיסא. כך התיימר יליד תל אביב הנשיא עזר וייצמן בנאום שנשא בפני הפרלמנט בגרמניה: “הייתי עבד במצרים, וקיבלתי את התורה בהר סיני, ויחד עם יהושע ואליהו עברתי את נהר הירדן, נכנסתי לירושלים עם דוד, וגליתי ממנה עם צדקיהו, ולא שכחתי אותה על נהרות בבל, ובשוב אדוני את שיבת ציון חלמתי בין בוני חומתה. לחמתי ברומאים וגורשתי מספרד, והועליתי על המוקד במגנצא, היא מיינץ, ולמדתי תורה בתימן, ושכלתי את משפחתי בקישינב, ונשרפתי בטרבלינקה ומרדתי בוורשא ועליתי לארץ ישראל, היא ארצי שממנה גליתי ובה נולדתי וממנה אני בא ואליה אשוב”. הפאתוס כאן הוא של האני שנפעם מכך שהוא כזה: נפעם מרגישותו שלו, ומעצם קיומו.
הנרקיסיזם מציב במרכז את החווים – את האנשים הערכיים, האכפתיים והרגישים ועל-כן הטובים והצודקים ששותפים לחוויות הללו. ה”ישראלי” מתרגש מעצמו מתרגש מאימי השואה שמאיימים עליו תדיר, מתרגש מקצת יידישקייט, מתרגש מעצמו מוחה דמעה בכיכר, מתרגש מעצמו קורא ל”צדק חברתי”, ובכל ההתרגשות הזו מזהה בעצמו גרעין מוסרי, רגיש, אכפתי, צודק, ומאויים. או בנוסח מסכל-הביקורת של העיתונאי דרור פויר שהופך את קריאת הדוחות הקפדניים של ארגוני זכויות האדם למיותרת: “אני נבל? שואל את עצמו הפטריוט הישראלי הממוצע, אני? מאיפה לאנשים האלה, שנראה כאילו הם סובלים מעצירות קשה ושלא חייכו מאז הסכמי אוסלו, יש את החוצפה לומר שאני נבל?” (על הכשלים של ההתבוננות העצמית).
כך מכוננת הזהות היהודית/הישראלית כזהות של מי שמאוימים בעצם מהותם, וצודקים תמיד בשל כך. כאמור, חלק אף מוסיפים לתבשיל “מוסר יהודי” (שאינו מוסרי ואינו יהודי) בתואנה שהוא “שלנו” ולא “מוסר נוצרי/אוניברסלי”. זהות זו היא שמביאה לעמדה האנטי-מוסרית של הקדימות המוחלטת. ודוק: איננו ניצבים בפני בחירה בין לאומיות לבין א-לאומיות, בין מעורבות של המדינה לבין ניטראליות, או בין פרטיקולריזם לבין אוניברסליזם. העמדה שמאפשרת את הקדימות המוחלטת המכונה “עניי עירך קודמים” אינה שישנה זהות (תרבותית, לאומית) שנמצאת תחת איום ושראוי להגן עליה. עמדה שכזו הייתה מחייבת זהות נפרדת מהאיום ומהשאלה מי צודק בסכסוך, מתי, ומאיזו בחינה. כלומר, עמדה לאומית סבירה שכזו מניחה זהות שאינה כוללת את האיום החיצוני או את צדקת הדרך כמרכיב מהותי שלה עצמה. במקום זאת, יש לנו זהות שצדקתה והאיום עליה הם מרכיביה, וכל זאת על-רקע העמדה הזהותנית שלפיה הזהות היא עובדה טבעית שהיא גם מקור הערכים וראשית ההצדקה. אולי מי שמבקש הסבר להתרגשות לרגע שדעם עוררה בשמאל במערכת הבחירות האחרונה ימצא אותו גם כאן – בהכרה שמחויבות אלמנטרית לזכויות אדם חייבת להתעמת חזיתית הן עם סקטוריאליות ועם תפיסת הזהות כבסיס בלעדי לערכים, והן עם הזהות היהודית/ישראלית.
ד”ר יובל אילון הוא חבר סגל בפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה


