כשאנחנו עומדים בצפירה, נדמה לנו שלמדנו את אותו לקח מהשואה. אבל צמח כאן ימין שמאמץ את שפתם של הרוצחים ומבחינתו האידיאולוגיה שרקמו רק טעתה בכתובת, בבחירת היהודים
"מעל כל אי הוודאות התנוססה השתיקה. השתיקה החמה, העמוקה, בעלת הריח המתוק והמחניק של בשר מרקיב, והצווחות האילמות של הצדק המבקש גאולה ואינו מוצא משען." סיפור שנכתב על אימי הימים שעכשיו, שקרוב, שלמרות הכול אין מושיע
הספר ״השואה והנכבה: זיכרון, זהות לאומית ושותפות יהודית-ערבית״ מנסה לעמוד על הקשר בין שני האירועים – ללא הכרה מיידית באמת של האחר או ביטול הזהות העצמית. הכתיבה והקריאה המשותפת בעצמן יוצרת טלטלה, שבלעדיה אין תקווה לזכויות לאומיות ולזכויות אדם לכל יושבי הארץ הזאת. סקירה
סיפורו של שלום נגר, תליינו של אדולף אייכמן שחזר בתשובה והפך לשוחט, מתנגד ומאתגר את המהות של זיכרון השואה. גלי עמרן בעקבות הסרט התיעודי שנעשה על סיפור חייו
"הרי זה לא שיש לך משפחה משם, נכון?" שואלים אותי כשאני מדריכה סיורים ביד ושם. אכן חשוב כבר שיישמע גם סיפורן של הקהילות הלא-אירופאיות בשואה, אבל אני מסרבת לקחת חלק בריקוד המוות של "מי, כמה ואיך סבלה יותר"
הסיפור של המשפחה שלי ושל שאר המשפחות המזרחיות אינו הסיפור שמספרים לי בכיתה, אבל הוא לא פחות ראוי. תלמיד כיתה י"א מראשון לציון על זיכרון לאומי, על הצביעות של מערכת החינוך ועל היום בו פחד שסבתו תגיע לבית הספר. לציון פתיחת שנת הלימודים
והנה אמא שלי עמדה להתקבל לשואה, כשמאחוריה שישים שנות עבודה מאומצת בניקיון ללא אף יום מחלה וללא כל קרן פנסיה, ולפניה, סוף סוף, העתיד. אלא שאת העברות הכספים יש לראות לא כהכרה מאוחרת במעמדם של הניצולים החדשים, אלא כתקציבי רווחה סקטוריאליים במדינה שמתעקשת שלא להעביר כספי רווחה לנזקקיה
אחדים מהם שקועים עמוק בתוך "קנאת שואה", רוצים להיות גם, רוצים שגם להם יהיו ניצולים במשפחה. מנגד, יש מי שתובעים את חלקה של משפחתם ובני קהילתם בזיכרון השואה ההיסטורי והממסדי. בתיה שמעוני על הדיאלוג שמנהלים סופרים וסופרות מזרחים עם השואה
בתוך הזוועה הגדולה הקרויה "שואה", היו נשים קורבנות ייחודים של פשיעה. בכללן, הנשים היהודיות של סלוניקי – קורבנות של השמדת-עם גזענית ושל השתכחות החורבן המוחלט שעברה יהדות ספרד. נשים שבושה וצנעה דנו אותן לשתיקה
