למי יש אינטרס לשמר את תפיסת הפולנים כרעים מוחלטים, וכיצד שני הנרטיבים המנוגדים משבשים את האמת המכאיבה על השתתפות בעוול של מי שרואה את עצמו כקורבן צודק? מחשבות בעקבות חידוש משלחות הנוער לפולין
אם אושוויץ התרחש ב"פלנטה אחרת", מה ניתן לומר עליו בהתייחס לחיינו? דווקא כאן עולה מעמדו של העד כמי שיכול לגלם בעדותו ובגופו את הקו בין ההיסטוריון לבין הסופר, בין חברת הזוכרים לאירוע מעורר האימה
כשאנחנו עומדים בצפירה, נדמה לנו שלמדנו את אותו לקח מהשואה. אבל צמח כאן ימין שמאמץ את שפתם של הרוצחים ומבחינתו האידיאולוגיה שרקמו רק טעתה בכתובת, בבחירת היהודים
מתרבים בארץ הקולות המבקשים להכחיש ולהדחיק לחלוטין את הנכבה. דווקא בעת שהעם היהודי זוכר את השואה עליו גם לזכור את העם הפלסטיני והעוול הנעשה לו. את האמת אי אפשר להסתיר, צריך ללמוד לחיות איתה
גם השנה, קשה לי להאמין בעובדה המדהימה שמשפחתי הצפון אפריקאית היא ניצולת שואה. ישנם ניצולים שסיפרו את סיפורם וזכו להתעלמות, לאי אמון ולהשתקה. מתישהו, כנראה, הם הפסיקו להאמין לעצמם
הספר ״השואה והנכבה: זיכרון, זהות לאומית ושותפות יהודית-ערבית״ מנסה לעמוד על הקשר בין שני האירועים – ללא הכרה מיידית באמת של האחר או ביטול הזהות העצמית. הכתיבה והקריאה המשותפת בעצמן יוצרת טלטלה, שבלעדיה אין תקווה לזכויות לאומיות ולזכויות אדם לכל יושבי הארץ הזאת. סקירה
יוזמות אזרחיות בהונגריה מנסות להעלות את השואה לשיח הציבורי ולעצב את הזכרון הקולקטיבי, אלא שהן לא פעם מאשררות את פוליטיקת ההנצחה הימנית. עם הגילוי המפתיע של מסמכי מפקד האוכלוסין מ-1944 בקיר בית בבודפשט, עולה מחדש השאלה: כיצד לזכור, ולהזכיר, את יהודי הונגריה?