בכל פעם שמתרחשת טרגדיה מוסרית שכזו בישראל, אני כמורה עורכת חשבון נפש גדול. שואלת את עצמי: מה היו תלמידייך עושים באותה סיטואציה? מה הם למדו היום בכיתה שיהפוך אותם לאנשים הטובים ששומרים מחר על האחר?
החוק המארגן של ההיסטוריה האנושית הוא דווקא הכאוס, אבל תרבות המערב הרגילה אותנו שהדרישה להישיר אליו מבט נחווית כמעשה תוקפנות. עיון מחודש בפרשת "כי תצא" מכיר בדרישה לרפלקסיה מתמדת גם כאשר כל אמות המידה לצדק נשמטות תחת הרגליים
ניתן להיות מוסרי לחלוטין ביחס לפנימיות כלשהי, כמו להיות מנהיג או פקיד מסור, בישראל או בפלסטין, ועדיין לחטוא לאמת של המצב המשותף. לעשות רק את "המוטל עלי" לא מבטיח שאני פועל למען האמת. עלינו לסטות ממכשולי המוות המצפים לנו במזרח התיכון המתהווה
במופע האימים שלו בכנס שדן בתנאי האפשרות של אוניברסיטה ציבורית וחופשית בישראל ואחר כך במאמר ב"הארץ", סימן פרופ' אריאל רובינשטיין את המארגנים כשמאל קיצוני – ובכך בעצם הצטרף לשאר המאיימים לחנוק את מעט המרחב שנותר למחשבה הביקורתית כאן
סיפורה של פריחה מסתורית, השלכותיה החברתיות ומשמעויותיה המוסריות והפסיכולוגיות. מרק ציון מלול ממשיך לכיוון נוסף ובאמצעים אחרים את הדיון ב"עניי עירך קודמים"
אריאל הנדל ממשיך את הדיון שהחל יובל אילון ברעיון היהודי של "עניי עירך קודמים", מציב את המושג בהקשר הופעתו ומסביר מדוע לעזור לעניי עירך אינו מעשה מובן מאליו, מתבקש ופשוט, אלא למעשה זהו אתגר קשה יותר מאשר לעזור לאחרים רחוקים
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
