האם המלחמה בעזה צודקת?

בראיון שערכה רשת הטלוויזיה הציבורית בארצות הברית עם רון דרמר, שגריר ישראל בארצות הברית, הוא נשאל האם לדעתו הכוח הצבאי שמפעילה ישראל במלחמה בעזה אינו בלתי פרופורציונלי לנוכח מספר ההרוגים הרב בעזה לעומת מספר ההרוגים בישראל. דרמר השיב כי מי שמשווה מספרי הרוגים על מנת לקבוע האם תגובה צבאית מסוימת היא פרופורציונאלית, אינו מבין את כללי המלחמה. הוא העיר שהרבה יותר גרמנים מאמריקאים נהרגו במלחמת העולם השנייה וזה אינו טעם מספיק להגיע למסקנה שהאמריקאים הפרו את כלל הפרופורציונאליות. דרמר טען “שדרישת הפרופורציונאליות עוסקת בהבחנה בין לוחמים לאזרחים… וישראל לא שמה לה למטרה לפגוע בכוונה באזרחים. כפי שעושה החמאס. הפגיעה באזרחים במקרה של פעולה צבאית ישראלית היא נזק נלווה”.

פרנסס קם, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת הארווארד, מסבירה במאמר ב”Boston Review” מדוע גם השגריר דרמר טועה בהבנתו את דרישת הפרופורציונאליות בפעולות מלחמה. דרישת הפרופורציונאליות במלחמה אינה עוסקת בשאלה האם צד מסוים שם לו למטרה לפגוע באזרחים בכוונה או שהפגיעה באזרחים הללו היא תוצאה נלווית, או כפי שנוהגים לומר במקומותינו “נזק אגבי”. הדרישה שלא לפגוע בכוונה באזרחים במלחמה היא דרישה נפרדת, ומי שמפר את הכלל הזה עושה דבר שאינו מוסרי ומנוגד לכללי המלחמה.

פרופורציונאלית, או בעברית מידתיות, היא דרישה נפרדת, כלל מלחמה שעניינו לבחון את השאלה האם הנזק שנגרם כתוצאה מפעולה צבאית הוא פרופורציונאלי למטרה שהמלחמה או הפעולה צבאית מסוימת מנסה להשיג. תוצאות בלתי מכוונות כהרג של אזרחים צריכות להיכלל בנזק שצריך להביא בחשבון כאשר בוחנים האם הפעולה הצבאית עומדת במבחן הפרופורציונאליות. הרג של לוחמים, אם בכוונה או שלא בכוונה, אינו נכלל בחישוב הנזק על מנת לקבוע האם הפעולה הצבאית היתה פרופורציונאלית. וזו הסיבה שלא נכון להשוות מוות של אזרחים מצד אחד ועם מוות של לוחמים בצד השני. צריך להעיר שיש כאלה הסבורים שצריך לקחת בחשבון גם את מספר הלוחמים הנהרגים בכל צד.

צריך לשים לב שהרג של אזרחים עדיין יכול לעמוד בדרישת הפרופורציונאליות, לא בגלל שהרג האזרחים בוצע שלא בכוונה, אלא בגלל שהוא היה פרופורציונאלי למטרה שהפעולה הצבאית מנסה להשיג. למשל סבירות גבוהה מאד שאם הפעולה הצבאית לא תתבצע ייהרגו אזרחים רבים מאד בצד השני. כך למשל, אם ישראל הייתה מפציצה בסיס טילים בעזה כשידוע שקיימת סבירות גבוהה מאד שהחמאס עומד לירות את הטילים הללו על ישראל, דבר שיגרום למותם של מאות רבות של אזרחים, הפצצה של ישראל על בסיס טילים כזה, שסביר מאד להניח שכתוצאה נלווית של התקפה כזו ייהרגו מספר קטן של אזרחים פלסטינים, יעמוד בדרישת הפרופורציונאליות. בקיצור דרישת הפרופורציונאליות לכשעצמה אינה אומרת לנו מה פרופורציונאלי ומה בלתי פרופורציונאלי – היא תמיד נבחנת לאור המטרה שמנסים לממש.

במאמר “על פרופורציאנליות” שכתב מייקל וולצר בשנת 2009 ועוסק באותו נושא, הוא סבור שכיוון שדרישת הפרופורציונאליות הינה צופה פני עתיד, כלומר תחזית עובדתית אודות התרחשויות עתידית. יש בעיה בקביעות פסקניות האם מלחמה, או פעולה צבאית מסוימת, עומדת בדרישת הפרופורציונאליות. קשה לדעתו לענות על השאלה “כמה אזרחים נפגעים בעזה מהווים מחיר בלתי פרופורציונאלי על מנת למנוע ירי טילים על תל אביב?”. התשובה שלו היא: רבים מדי. אנו חייבים לעשות חישובי פרופורציונאליות אולם הם לא יספקו לנו תשובה לשאלה מהם הגבולות המוסריים שאנו צריכים להציב לפעולות מלחמתיות. לצורך כך אנו צריכים להשיב על שלוש שאלות יסוד אחרות.

שאלה חשובה שצריך לשאול ואותה הזכרתי קודם היא האם ישנן דרכים אחרות להשיג את המטרה? במקרה הישראלי האם ישנן דרכים צבאיות או מדיניות שיכולות להביא שקט לתושבי ישראל. כך למשל, האם ישראל נקטה בכל האמצעים המדיניים על מנת להשיג את מטרתה של השגת שקט לתושבי ישראל.

שאלה נוספת חשובה היא מי אחראי לכך שאזרחים נקלעים לקו האש. קופי ענן ביקר את חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה על כך שהארגון הציב את כוחותיו בתוך אוכלוסייה אזרחית. לפני מספר ימים טענה הילרי קלינטון שחמאס מציב את לוחמיו בקרב אוכלוסיה כיוון שרצועת עזה מאד צפופה.

שאלה שלישית, האם הצבא התוקף נוקט באמצעים ממשיים לצמצם ככל האפשר את הפגיעה באזרחים. וולצר מתלונן שהשאלה מופנית כלפי ישראל אולם לא נשאלת לגבי פעולות החמאס.

לדיון נרחב בשאלות דומות ראו מאמרו של דוד אנוך “מוכנות לספוג אבידות כהכרח מוסרי”