כשאנחנו עומדים בצפירה, נדמה לנו שלמדנו את אותו לקח מהשואה. אבל צמח כאן ימין שמאמץ את שפתם של הרוצחים ומבחינתו האידיאולוגיה שרקמו רק טעתה בכתובת, בבחירת היהודים
מתרבים בארץ הקולות המבקשים להכחיש ולהדחיק לחלוטין את הנכבה. דווקא בעת שהעם היהודי זוכר את השואה עליו גם לזכור את העם הפלסטיני והעוול הנעשה לו. את האמת אי אפשר להסתיר, צריך ללמוד לחיות איתה
הספר ״השואה והנכבה: זיכרון, זהות לאומית ושותפות יהודית-ערבית״ מנסה לעמוד על הקשר בין שני האירועים – ללא הכרה מיידית באמת של האחר או ביטול הזהות העצמית. הכתיבה והקריאה המשותפת בעצמן יוצרת טלטלה, שבלעדיה אין תקווה לזכויות לאומיות ולזכויות אדם לכל יושבי הארץ הזאת. סקירה
העמדת גורל היהודים כסיפור היחיד של השואה והנאציזם אינו חידוש של נתניהו. האם חיסולם של הצוענים, ההומואים, הנכים, השמאלנים, האינטלקטואלים היה גם הוא רעיונו של המופתי?
אני מבקש למרוד בכל זה. אני מבקש לומר שאין זהויות מולדות ואינהרנטיות, שאף אחד בעבר לא הטיל עלי שום חובה להווה ושאין לי שום רצון להטיל שום חובה על אף אחד מן העתיד. אני מבקש למרוד, ונכשל
מה רות מחפשת? למה הופיעה פתאום באורח בלתי קרוא בביתם של אביה וזוגתו? היא בורחת, אולי מאירוע ספיציפי. אך נדמה שכל חייה היא במין בריחה כזאת, לא שייכת לגמרי לא לכאן ולא לכאן. על המחזה "בין שני עולמות" ומסעותיהם של מי שחוצים את הקווים
בחג הזה אנחנו לומדים שמלחמות זה חלק מהעולם כמו השמש והים, ואנחנו לומדים להיות ישראלים, ולומדים בעיקר שגברים נועדו למות. שבשביל זה הם חיים. הם חיים בשביל שיהיה מי שילך למלחמה ויגן עלינו. רותי שטרן מנמקת למה היא שונאת את יום הזיכרון
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
