כלכלה (לא) אנושית
דו”ח החוסן הכלכלי, שהוצג השבוע בכנס הרצליה, מלמד על שתי מגמות הפוכות בתכלית שעוברות על הכלכלה הישראלית. מצד אחד, הנתונים המאקרו-כלכליים, כמו שמכנים אותם הפרשנים, טובים למדי: המשק שלנו ממשיך לצמוח, האבטלה נמוכה, התוצר גדל. מצד שני, העוני, אי השוויון והשחיתות גוברים.
כן, נתוני צמיחת המשק, מרשימים ככל שיהיו, לא מספרים את הסיפור כולו. מרבית אזרחי ישראל – מיליוני בני אדם, נשים וגברים – כלל לא נהנים מפירות הצמיחה. יותר ויותר אנשים נעשים יותר ויותר עניים. הפער בין העניים לבין העשירים ממשיך לגדול. הזעקה העכשווית על עליות מחירי הדלק, המים, הלחם ומוצרים נוספים היא עוד ביטוי למקום שאליו הגענו, שבו יותר מדי אנשים לא זוכים לחיות כאן בכבוד.
מנהיגי המשק – ראש הממשלה, שר האוצר – מרבים לדבר בגאווה על הסוג הראשון של הנתונים. בצדק מבחינתם. לאחרונה הם החלו לדבר גם על הצורך להוביל את ישראל לשיפור משמעותי באיכות החיים, אך הנימוקים שהשמיעו לכך היו בעיקר החשש מפגיעה בצמיחה עתידית של המשק. בדבריהם הפומביים הם דיברו על הסטטוס הכלכלי של ישראל יחסית לעולם ועל מיקומה בדירוג האשראי, אך לא על עתידה של החברה ושל הפרטים שמרכיבים אותה – בני האדם.

כדאי לזכור: הממשלה לא כאן בשביל לקבל מחמאות מה-OECD או מקרן המטבע. היא כאן בשבילנו, האזרחים. היא כאן בשביל להגשים ולשמור בצורה שווה וצודקת את הזכויות החברתיות של כולנו, כך שלכל אזרחיות ואזרחי המדינה תהיה את האפשרות לחיות בכבוד, ללמוד כמו שצריך, לעבוד בשכר ראוי ובתנאי עבודה הולמים, להשיג דיור במחיר סביר ולקבל שירותים רפואיים טובים מבלי לפשוט את הרגל. זה תפקידה.
בלי שמירה על זכויות אלה, תידרדר בסופו של דבר, לא רק הכלכלה המהוללת שלנו, אלא גם האפשרות לקיים כאן מדינה דמוקרטית וחופשית.
ההיסטוריה מלמדת שמדינות שנפלו משלטון ליברלי נבחר לשלטון דכאני עברו בדרך משבר כלכלי והתרחבות של פערים חברתיים, ואין זה פלא. אי שוויון כלכלי פוגע בסולידריות החברתית וגורם לניכור בין החלקים השונים בחברה. עוני – מלבד הקשר הברור בינו לבין פשיעה, מחלות ותמותה – גם הופך את ההשתתפות הדמוקרטית לפריבילגיה ומרחיק אנשים ממעורבות אמיתית במשחק הפוליטי.
אבל לא צריך ללכת להיסטוריה כדי להבין את זה. תופעות שאנחנו עדים להן כבר היום בכלכלה הישראלית – אי שוויון מהגדולים בעולם המערבי; התנערות המדינה מאחריותה בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה וההגנה על האזרח; הדרתן של קבוצות אוכלוסיה שלמות מפירות הצמיחה; וגם גזענות ואפליה בקבלה למקומות עבודה – אם כל אלה יימשכו תיפגע לא רק הצמיחה הכלכלית, אלא גם, לא פחות, עצם המשטר הדמוקרטי החופשי במדינה.
לסיכום, כדי שנצא לדרך חדשה באמת לא די בהצהרות על חזון ותכנון. על ראשי המדינה להפנים ולהציב את האדם ואת זכויותיו במרכז המדיניות הכלכלית – רק כך נוכל להאמין בדרך הזו ורק כך יהיו מספיק אנשים שיתגייסו כדי לקדם שינוי אמיתי.
עו”ד ניר היא מנהלת המחלקה לזכויות חברתיות כלכליות באגודה לזכויות האזרח
הפוסט פורסם במסגרת שיתוף הפעולה של העוקץ עם פרויקט דמוקרטיה


