• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

הקרב על הדמוקרטיה

דמוקרטיה היא ההסכמה הפוליטית הבסיסית ביותר בישראל – הפיכתה לקריאת הקרב של המחנה כמוה כעלייה למגרש כדורגל במטרה להגן על הקוון. אם יש משהו לומר על דמוקרטיה בעת הזו, הרי זו אמירה ברורה בשאלת הציות לחוק הישראלי
אבנר ענבר

הפגנת המחנה הדמוקרטי בתל אביב, 15.01.11. צילום: גלית לובצקי

לאחרונה עובר השמאל הישראלי מתיחת פנים תחת אזמל המנתחים של מספר ארגונים מקצועיים וקומץ פוליטיקאים, במטרה להפוך את המאבק “על הדמוקרטיה” לדגל המרכזי של המחנה. שתי הנחות מוצא מניעות את המהלך: ראשית, שהדמוקרטיה הישראלית שרויה בסכנה, בעיקר כתוצאה ממספר יוזמות חקיקה נלוזות שמיועדות להצרת צעדיהם של ארגוני זכויות אדם. שנית, שלמאבק “על הדמוקרטיה” יש סיכוי טוב יותר לשקם את השמאל מאשר המאבק השחוק “נגד הכיבוש”.

אם תרצו, הדמוקרטיה היא השלום החדש.

יוזמות פוליטיות, אזרחיות ויחצניות צצות בזו אחר זו: קואליציית ארגונים בשם “המחנה הדמוקרטי” הפיקה לאחרונה עצרת תחת הכותרת “הפגנה (כי עוד אפשר): מתייצבים למען הדמוקרטיה”; הקרן החדשה לישראל השיקה את קמפיין “לא נסתום את הפה: המחנה הדמוקרטי מרים את הראש”; והאגודה לזכויות האזרח העלתה לאוויר את “פרויקט דמוקרטיה“. כל היוזמות חשובות וראויות. אך משום שהולך ומסתבר שלא מדובר בצעדים מבודדים, אלא בניסיון לעצב מחדש את פניו ומסריו של המחנה הפוליטי השמאלי בישראל, יש לקיים בנושא דיון פתוח שאינו מוגבל לחדרי הישיבות של ארגונים.

כמובן שאינני מערער על כך שהמאבק למען ערכים, חירויות ותהליכים דמוקרטיים צריך לתפוס מקום מכובד ברשימת המטרות של ארגוני שמאל ישראליים. אולם אלה אינם התחומים שמבדילים את השמאל בישראל מיריביו מימין, כפי שמוכיחים בגין, ריבלין ומרידור לאחרונה. במידה שהם נתונים בסכנה, ניתן ורצוי לכונן סביב הערכים הדמוקרטיים האלה שותפות עם גורמים במרכז ובימין הפוליטיים – אך בדיוק בשל כך לא ניתן לבסס עליהם את התהליך החיוני של שיקום השמאל מהריסותיו. דמוקרטיה היא ההסכמה הפוליטית הבסיסית ביותר בישראל; הפיכתה לקריאת הקרב של המחנה כמוה כעלייה למגרש כדורגל במטרה להגן על הקוון.

photo: ygurvitz, cc by-nd-nc

הדמוקרטיה הישראלית רחוקה מלהיות מושלמת, ולא רק משום שרעיונות פוליטיים מופשטים לעולם לא מתגלמים במציאות באופן שלם ונטול פשרות. דמוקרטיה היא מונח כללי מאוד שמאפיין משטרים שונים זה מזה ומסוגל לסבול שורה ארוכה של עיוותים ופגמים. האתונאים, שרשמו על המושג פטנט, איפשרו רק לקומץ אזרחים לקחת חלק באסיפה; הבריטים הרחיבו את זכות הבחירה לנשים לפני פחות ממאה שנה; ובארצות הברית, ספינת האם של הדמוקרטיות המודרניות, נשללת מאסירים זכות הבחירה ולקרוב למחצית מחברי בית הנבחרים יש יותר ממליון דולר בבנק.

רק לעתים נדירות מופיעה הדמוקרטיה במיטבה. וכך, גם אם ועדת החקירה הפרלמנטרית תנעץ את שינייה בבשרם של ארגוני זכויות האדם, וחוק החרם יעבור ברוב קולות, ומאסרו של יונתן פולק יוארך בצו שרירותי ללא הגבלה – מדינת ישראל תישאר דמוקרטיה. דמוקרטיה פגומה מאוד, אך קשה לומר שהיא איננה כזו כבר עכשיו. העובדה שארצות הברית מענה עצירים במתקן כליאה חוץ-טריטוריטלי במפרץ גואנטנמו אינה הופכת אותה למדינה לא-דמוקרטית. גואנטנמו הוא פשוט עוד חטוטרת שהדמוקרטיה מסוגלת לשאת על גבה.

יתר על כן, מרבית הישראלים ימשיכו ליהנות ממגוון היתרונות של חיים במדינה דמוקרטית גם אם ליברמן יתיישב בכיסא ראש הממשלה ודני איילון יחלוש על השב”כ. רוב הישראלים יוכלו להמשיך לעשות ולומר כל העולה על רוחם, ולא רק משום שכבר תקופה ארוכה נדמה שלא עולה על רוחם שום דבר שעשוי להרגיז את ליברמן. לאחר שתגווע המייתו הרפה של השמאל, הזדהותם של מרבית הישראלים עם המשטר רק תגבר. למעשה, רבים מהם יזכו לחוש הזדהות מלאה עם השלטון בפעם הראשונה. עבורם ההזדהות הזו לא תבוא על חשבון הדמוקרטיה; הרי בשיעורי האזרחות מלמדים אותנו כבר שנים על “דמוקרטיה מתגוננת” ורק בדוחק ניתן למצוא תלמיד תיכון שלא חושב שבדמוקרטיה מתפקדת “הרוב קובע” והמיעוט מציית לקביעתו בהכנעה.

עליית הליברמניזם תתרחש לא כנגד הדמוקרטיה, אלא בחסותה. דוברי הימין הניאו-פשיסטי מדברים בשם הדמוקרטיה לא פחות ממגיניה משמאל. הם מציגים אמנם תפיסה דמוקרטית אחרת, אך עמדתם אינה מופרכת מיסודה. דמוקרטיה, לדידם, היא משטר שבו העם הוא הריבון ורצונו, כפי שנקבע בבחירות, הוא דין המקום. הלוא כך תופסים היום מרבית הישראלים את המושג? על כן, לחזרה המונוטונית על המלה דמוקרטיה, ועל האיום בקריסתה, אין משמעות פוליטית אמיתית אם לא נאבקים גם על תוכנו של המושג ועל הפרקטיקות השלטוניות הכרוכות בו. זהו בדיוק חטאו של השמאל המתחדש, כפי שמסתבר מהצהרת הכוונות של המחנה הדמוקרטי: “ישראל מתדרדרת במהירות אל עבר עתיד לא-דמוקרטי. זה כבר מזמן לא סוד. ערכים דמוקרטיים של שוויון, צדק, זכויות – מותקפים כל יום על ידי השלטון ועל ידי תנועות אנטי-דמוקרטיות”. במלים אחרות: רוצים דמוקרטיה! לא רוצים לא-דמוקרטיה! ובאופן ספציפי: שוויון, צדק, זכויות.

כיכר א-תחריר, לא כיכר רבין

bla. photo: cc by-bixentro

מהופנטים להתקוממות המצרית על מסכי אל-ג’זירה, פעילי שמאל ישראלים לא יכולים שלא לשאול את עצמם – למה לא כאן? התשובה, כמובן, מרגיזה בפשטותה: לנו (או לפחות ליהודים שבינינו) כבר יש את מה שדרשו ההמונים בכיכר א-תחריר, כלומר, את הזכות המפוקפקת לבחור בעצמנו את האנשים שיעשקו וינצלו אותנו. למרבה האכזבה, המאבק במשטר הכיבוש וזכויות-היתר אינו מאבק עממי ברודן, אלא מאבק על, וככל הנראה אף נגד, רצונו של העם. כמו המצרים, גם אנחנו רוצים להחליף את המשטר; אך בניגוד חד אליהם, המשטר שלנו מבוסס על תמיכה ציבורית רחבה. התמיכה הזו מאפשרת לשלטון להעניק לאזרחיו – ולא רק לתומכיו – חופש ביטוי נרחב. על כן, המאבק בשלטון בישראל לא יכול להיות מאבק נגד השתקה.

לא חסרות דוגמאות לאיתנותו של חופש הביטוי בישראל. לאחרונה, למשל, פירסם “שוברים שתיקה”, ארגון שהממסד הישראלי ובראשו מערכת הבטחון סימן באופן גלוי כמטרה לרדיפה, ספר עב-כרס של עדויות חיילים מהעשור האחרון. הספר מספק עדות מזעזעת על המנגנונים שמניעים את הכיבוש, אך גם, כפי שכתב דוד שולמן, “עדות משכנעת לחופש הביטוי יוצא-הדופן שהוא עדיין הנורמה בתוך ישראל, לפחות לעת עתה”. גם העיתונות הישראלית נהנית מחופש רחב-יריעה וזה עתה הוכיחה את יכולתה להדיח רמטכ”ל מיועד תוך סיכול כוונותיו, שלא לומר תשוקותיו הכמוסות, של שר הביטחון. העיתונות אמנם נמנעת מסיקור הגון של מספר נושאים, בראשם השליטה הישראלית בשטחים הכבושים, אך זוהי בחירה חופשית של עורכים, כתבים ומו”לים שאינה קשורה ללחצי הצנזורה.

כדי לשרטט את דרכו של השמאל הישראלי בתקופה הקרובה, יש לקחת בחשבון את העובדה שמשטר הכיבוש והדמוקרטיה הישראלית כרוכים זה בזו. הדמוקרטיה בגבולות הקו הירוק מעניקה לגיטימציה מבית לשלטון הנבחר ומאפשרת לקהילה הבינלאומית להמתין בסבלנות עד שהדיון הציבורי על עתיד השטחים הכבושים יסתיים. אומות דמוקרטיות לא מפריעות לאחיותיהן להתדיין. בדיוק בשל כך הדיון הציבורי לא מוכרע, לא לכאן ולא לכאן. חופש הביטוי והמחאה בתוך הקו הירוק ימשיך להוות משקל-נגד לדיכוי והנישול בשטחים הכבושים, על אף שסביר להניח שיוטלו עליו מגבלות מסוימות העולות בקנה אחד עם דוקטרינת הדמוקרטיה המתגוננת. פגיעה אנושה בדמוקרטיה תהיה מעשה התאבדות של משטר הכיבוש, והכיבוש הוא המרכיב היחיד במשטר הישראלי שאינו מפגין נטיות אובדניות.

הפגנות “למען הדמוקרטיה” מפריכות, בעצם קיומן, את הסיבה שלשמה הן מכונסות. אלפי אנשים מתאספים בכיכר העיר, ברשיון משטרתי, ללא הפרעה, וזועקים שסותמים להם את הפה. תחת אור זרקורים, מבלי להסתתר, הם מרעימים “בקול חזק וברור” שרודפים אותם. הפגנות כאלה מקומן בכיכר א-תחריר, לא בכיכר רבין. במטרותיה ותוצאותיה, הפגנה במדינה חופשית אינה דומה להפגנה תחת משטר שאוסר, מגביל או מווסת הפגנות. תחת משטר דכאני (בקהיר, אך גם בבילעין) עצם קיומה של הפגנה הוא פעולה פוליטית. לעומת זאת, במדינה חופשית הפגנה היא אמצעי להעברת מסר במסגרת הדיון הציבורי. אם המסר היחיד שסביבו יכול להתכנס השמאל הישראלי הוא תמיכה בדמוקרטיה, הרי שאנחנו מפגינים לשם ההפגנה, או, במלים אחרות, “כי עוד אפשר”.

הפגנה בבילעין בסולידריות עם יונתן פולק, 21.01.11. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

במדינה דמוקרטית התגייסות פוליטית “למען הדמוקרטיה” מחייבת ביאור מעמיק ואחראי של סוג הדמוקרטיה שלטובתה מפגינים ומה נגזר ממנה בתנאים הנוכחיים. מחנה השלום שמר על עמימות בשאלת הסרבנות, למשל; אך למחנה הדמוקרטי אין את הפריבילגיה הזו. אם יש משהו לומר על דמוקרטיה בעת הזו, בתוך המשבר הפוליטי העמוק הזה, הרי זו אמירה ברורה בשאלת הציות לחוק הישראלי – וזאת בדיוק מכיוון שמדובר בחוקיה של מדינה דמוקרטית שמשטרה נהנה מלגיטימציה ציבורית רחבה שאינה עומדת להשתנות.

הכותב הוא דוקטורנט לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטת שיקגו

כנראה שיעניין אותך גם: