• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

פרץ, דנקנר, אדף

איציק ספורטא

בסוף השבוע פורסמו ב”7 ימים” של ידיעות אחרונות שלוש כתבות ארוכות על שלושה אנשים, פרץ, דנקנר, ואדף  (אי אפשר למצוא כתבות אלה באינטרנט). בואו נאמר שלא התלהבתי מאף אחת מן הכתבות, הן בגלל התוכן והן בגלל הטון.

כשיש כתבה על עמיר פרץ (5/11/2004, אמירה לם) תמיד אני מרגיש לא נח לאחר קריאת הכתבה. כבר שם הכתבה “בגדי הפרץ החדשים” בעייתי. כזכור בגדי המלך החדשים לא היו בכלל, האם כך גם בגדי פרץ? לאחר שם הכתבה מופיע המשפט הבא: “עמיר פרץ יודע שהשפם והסחבקיות לא יעזרו לו בדרך למגרש של הגדולים, ושהגיע הזמן לשנות תדמית. חמוש בבני גאון, מתרגל טקטיקות צבאיות עם גנרלים בשטח, מתיידד עם אנשי היי-טק ומחפש את החברים שלו משכונות המצוקה, הוא עושה הכל בשביל להרחיב את האג`נדה בעוד כמה מילימטרים. מנהיג הפועלים רוצה להיות ראש ממשלה. מולו עומד בסך הכל שאר העולם”.~

על פי זה כאילו מדובר על איזה עב”ם משופם שפתאום קופץ ורוצה להיות ראש ממשלה. חישבו כיצד היה מתקבל תיאור של ראש הממשלה רחב הגרם והפימה אשר מנסה להרחיב את האג`נדה שלו במפגשים, חס וחלילה,  עם עובדים ונציגיהם. זכורות לי כתבות משבחות ומקלסות את גאוניותו של ברק הכישלון, ושל יריבו כאח תאום לו, נתניהו. המגרש של הגדולים, כביכול, הוא ארגז חול של מפונקים שחושבים שהכל מגיע להם.

אחד מאותם מפונקים הוא נוחי דנקנר (דנקנריזם, חן שליטא, 5/11/2004), בכתבה עליו הנימה הכללית היא של הערכה לעיתים הערצה להישגיו הכלכליים. אותו דנקנר מסרב להתראיין לכתבות מהסוג הזה, מה שהופך אותו למוכשר יותר ומסתורי יותר. הוא גם עשיר, גם חבר של הרנטגן וגם משוטט המזרח הרחוק, חלום ישראלי בהתגלמותו. כיון שהשפעתו על המשק רבה חשוב לדעת מה הוא חושב על מצב החברה בישראל. “הוא לא עמיר פרץ, מזהירים מקורביו, הוא איש עסקים עם תפיסת עולם שמזוהה עם `שינוי`, שמצהיר שמקום ראשון בסדר העדיפויות שלו נמצאים שיקולי הרווחיות, אבל יש לו רגישות גדולה ותחושת אחריות כלפי המשק הישראלי. ביום שהועברה השליטה באי.די.בי, נוחי חגג עם כמה אנשים במסעדה ואחד המשקיעים שאל אותו, מה יהיה אחרי שהכל יתקתק, אז נוחי השיב לו, נקים רשת של בתי תמחוי”. הנה כל התורה כולה על רגל אחת. אנחנו נתעשר, נזרוק כמה פירורים לעניים ואז נשב ונתנאה ברגישות שלנו, איזה עולם נפלא.

כבר זמן מה אני עוקב אחרי ראיונות עם שמעון אדף (שמעון היקר, אסף גפן 5/11/2004), רוקיסט לשעבר, עורך מוערך בהווה, ואחד מהדמויות החשובות ביותר בספרות הישראלית. אדף כמו פרץ הוא משדרות. שדרות בשבילו היא מדבר שממה של דלות רוחנית שאין שנייה לה. כך הוא אומר: ” מצטער, יש לי בעיקר תחושת כעס על שדרות. כעס ילדותי. כעס על זה שאורח החיים שם לא צייד אותי נכון לחיים האלה”. עוד הוא אומר: ” יש בי גם את הפיקציה הזאת של אחרון המזרחים, שהכל חם בשדרות ויש משפחות גדולות ושכולם מחבקים אותך. אבל יש בדברים האלה גם צד שלילי . הקשרים החזקים גם חונקים, וזה קורה ברגע שאתה נוטה מן התלם. כל עוד אתה מקיים את החוקים הפנימיים, באמת מחבקים אותך ואתה נהנה מביטחון שופע. אבל אם אתה טיפה לא שייך, אז או שינסו להחזיר אותך לתלם או שיקיאו אותך החוצה. אותי לא הקיאו החוצה ולא ניסו לתקן, אבל זו חלק מן התחושה שאין לי בית, בסופו של דבר. במשפחה שלי יש איזה סוג של ברית אילמת. ברור להם שאנחנו משפחה. יש לי שם את כל המרחב, אבל זה מרחב ריק, אילם. אין בו דיבור”. יש לנו פה אדם שהצליח מעבר לכל שיעור הוא מרגיש לא שייך למשפחתו “ברור להם שאנחנו משפחה”, להם ולא לו, וגם לא שייך לאליטה אליה הוא שייך כעת. הסתכלות כמו שהוא מבטא על משפחתו והסביבה בה גדל, מזכירה לי את כל אותם אנשים שהצליחו, כביכול, בגלל כישרונם הבלתי נדלה, תוך כדי זה שהם מציירים את חוויות הילדות שלהם ואת המקום בו גדלו בדרך שגדולי מחזיקי הדעות הקדומות לא היו מעיזים לעשות.  

כנראה שיעניין אותך גם: