• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

קדושת החיים וחובת הגינוי

ההתקפה הנוראה באיתמר הולידה שרשרת דרישות חסרת תקדים מהשמאל שיגנה, אם לא יתנצל ממש, על רציחתם של אזרחים וילדים. כך יוצרים פוליטיקה ימנית, שלא מסוגלת להכיל את ביקורת השמאל. הגיע הזמן לעצור ולהזכיר על מה אנחנו בעצם מדברים
חגי מטר

רק לפני שבוע ציטטתי מאמר של נועם יורן מאתר “העין השביעית”, בו התייחס לשיח התקשורתי שנוצר סביב יוזמות החקיקה החדשות, שנועדו לצמצם את המרחב הדמוקרטי בחברה היהודית בארץ. “מצד אחד, קשה לשער שהממשלה תוכל באמת לנקוט צעדים שיגבילו את ארגוני השמאל או חופש הביטוי”, כתב יורן, “מצד שני, את ההכתמה שלהם כבוגדים עשו כבר ההצהרות”.

מאז הפיגוע הנורא באיתמר אמש, האינטרנט והתקשורת שוקקים בדרישה שהשמאל יגנה את הרצח. באופן עקרוני, אין לי בעיה לגנות את הרצח. הנה: אני מגנה את הרצח הנורא באיתמר. אני גם לא לבד. די הרבה שמאלנים שאני מכיר גינו את הרצח, וגם מספר ארגוני זכויות אדם גינו את הרצח, והוועדה העממית למאבק בגדר ובהתנחלויות של בלעין גינתה את הרצח. העניין הוא, שהגינוי הזה הוא מובן מאליו, ועצם הדרישה לראות או לשמוע אותו – היא זו שצריך לבחון לעומק.

מה שמנחה את הדרישה לגינוי היא ההנחה שבעולם יש שני מחנות: בעד ישראל ונגד הפלסטינים, או בעד הפלסטינים ונגד ישראל. זהו. “הלנו אתה אם לצרינו”. הנחה זו – המקודמת בשנים האחרונות (לא במקרה) על ידי גופים כמו ישראל ביתנו, אם תרצו, ואחרים – היא בפשטות הנחה פשיסטית. היא מניחה אחדות מוחלטת בין כל פרט בחברה לבין העם, המדינה, הצבא, והממשלה הנוכחית, ומחלקת את הפרטים לשני מחנות: אלה שמקבלים את החבילה במלואה, מביטוח לאומי ועד הפצצות זרחן על אזרחים, ואלה שדוחים אותה לגמרי ולכן יש להוקיעם כבוגדים. כמו שנועם יורן אומר, בניגוד להצעות החקיקה הפשיסטיות, הלך הרוח הזה דווקא מצליח לתפוס אחיזה בשיח התקשורתי והפוליטי בארץ.

והגיע הזמן לשים לו סוף.

שכן מה זה שמאל? בארץ, ובכלל? במה תומכים אנשי שמאל עקביים ומחויבים? קודם כל ומעל הכל – בקדושת החיים. כל החיים. לא מגזע מסוים, לא מדת מסוימת, לא ממין או מגדר מסוימים, לא בצבע מסוים – אלא כל החיים. לאחר מכן תומכים אנשי השמאל בחירות, ובשוויון חברתי, כלכלי ופוליטי. שני תנאים בסיסיים לקיומם של חיים, חירות ושוויון הם שלום, ודמוקרטיה מלאה (לא רק פורמאלית, של הצבעה פעם בארבע שנים, אלא מהותית). כדי להשיג את אלה, ולמען ההגנה על חברה אנושית בריאה, מעלים אנשי השמאל על נס את הסולידריות, האחווה והאהבה בין אנשים ובין העמים, בין הגזעים ובין המינים. הדברים אמורים להיות כמעט מובנים מאליהם, אבל מכיוון שהם לא, יש להזכירם.

מנגד, הימין, בארץ ובעולם, הוא זה שתומך בפילוג החברה האנושית לפי עמים. הוא זה שמצדיק מלחמות למען עקרונות של גאולת הקרקע, קדושת המולדת, עליונות הדת או הגזע, או סיבות אחרות. הימין הוא שתומך בשווקים חופשיים, שמשמעותם למעשה מתן החירות ליחידים לדכא את הרבים באמצעות כלים כלכליים. הוא זה שתומך במבנה החברתי הפטריארכלי (ה”מסורתי”, ה”משפחתי”). סולידריות כלל אנושית היא האנטי-תזה המוחלטת לפוליטיקה ימנית, והיא האויבת הבסיסית שלו.

ואף על פי כן, דורשים דווקא מהשמאל לגנות את הרצח. אותו שמאל שכבר שנים קורא בהפגנות סיסמאות כמו “בעזה ובשדרות ילדות רוצות לחיות” גם כשיש רגיעה זמנית בדרום, אותו שמאל שתומך במאבקים של תושבי שדרות לשוויון כלכלי ולהזדמנויות תעסוקה גם כששאר החברה שוכחת מהעיר הקשה הזו – הוא הראשון שנדרש לגנות את הקסאמים על שדרות כשאי-הסרת המצור מובילה להתחדשות הירי. כאילו שמישהו בשמאל יכול לתמוך במתקפות טילים על אזרחים. אותו שמאל שקורא כבר שנים לשחרור אסירים ולעסקאות חילופי שבויים – הוא זה שנשאל “ומה עם גלעד שליט”.

אותו שמאל שכבר שנים מתריע על כך שהכיבוש לא יכול להמשך ללא התנגדות, ושדיכוי ההתנגדות הלא-אלימה של הפלסטינים בגדה המערבית באמצעים ברוטליים ורצחניים לאורך זמן יוביל לחידוש מעגל האלימות ויוביל גם להרג ישראלים – דווקא הוא נקרא לגנות הרצח באיתמר. הדרישות האלה מהשמאל הן הפנמה עמוקה, לא מודעת בחלקה, ומסוכנת, של שיח ימני אנטי-דמוקרטי ואנטי-סולידארי, שמחלק את העולם לפי קווים גסים.

הגיע הזמן להפנות את החצים לכיוון אחר. הגיע הזמן לפנות לאותם אנשים ששמים את קדושת “העם” וקדושת “האדמה” מעל קדושת החיים, ולדרוש מהם לגנות את הבחירה הנפשעת שלהם. הגיע הזמן להזכיר את כל הסבל, והדיכוי, וההרס, והחורבן, והילדים המתים, והנשים והגברים ההרוגים, והמוני הפצועים והנכים הפלסטינים, ואת אלה הישראלים, ולהזכיר שניתן היה להמנע מכל אלה, או לפחות מרובם. אפשר, וחובה, להזכיר פעם אחר פעם שיש הצעות שלום על השולחן, שהליגה הערבית מעוניינת בנורמליזציה עם ישראל, שהעולם כולו מוכן לתמוך וללוות את תהליך השלום תוך מתן ערבויות גם לביטחונם של הישראלים, ושמדינת ישראל בהנהגת הימין היא שבוחרת פעם אחר פעם בהמשך המלחמה. מי שצריך להצטדק ולהתגונן ולגנות ולהתנצל ולהסביר את עצמו הוא קודם כל מי שבוחר, וייבחר גם מחר, לבוז לחיים לטובת רווח כספי או קדושת האדמה. השמאל, מצידו, ימשיך לבכות על הדם שנשפך, ולקרוא לחירות, שוויון, אחווה, שלום ודמוקרטיה לכל בני האדם.

פורסם באתר MySay

כנראה שיעניין אותך גם: