• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

דילול לא טבעי

יש לבצע שינויים רבים בחקיקה הנוגעת לתקיפה מינית, החל מן ההגדרות הבסיסיות ביותר של מהות העבירה ועד לדיני הראיות. רק כך יצטמצם מספר התיקים שנסגרים
צילי פז וולק

בפוסט מעניין וחשוב שהתפרסם ביום חמישי באתר זה, כותבות ליהי יונה ומעיין סודאי על החסמים העומדים בפני נפגעות תקיפה מינית בצאתן למסע החתחתים בתוך מערכת המשפט הפלילי. את תביעתן המרכזית הן מכוונות אל הפרקליטות, ודורשות ממנה להימנע מ”בחירת תיקים בפינצטה”. המחשבה העומדת מאחורי הקריאה לשינוי היא שהפרקליטות יכולה להוות גורם המציף סיפורי פגיעה מורכבים בבית המשפט ומאלץ את המערכת להתמודד איתם.

כפעילה וותיקה במרכז הסיוע התל אביבי לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, וכמי שכותבת דוקטורט על הנושא, אני בוודאי מסכימה. יחד עם זאת, התבוננות בשטח מעוררת את המחשבה שכנראה ניאלץ לחפש פתרונות אחרים לבעיית הנשרת התיקים (attrition) במערכת המשפט.

ראשית, העומס המוטל על הפרקליטות, אותו מציינות הכותבות כמעט כבדרך אגב, אינו דבר של מה בכך. אין מדובר בעומס אלא בקריסה. קיים פער עצום בין כוח האדם בפרקליטות לבין כמות התיקים המטופלים, כך שתוספת עבודה ללא תוספת כוח אדם תוביל לדחיקה החוצה של תיקים חשובים אחרים, או לעבודה מקצועית פחות. מבט אל התביעה המשטרתית מגלה מצב חמור כפליים. בחירת התיקים בפינצטה נובעת, כמובן, מן הרצון להשיג הרשעות, אולם היא נובעת גם מן העובדה שנוכח העומס הבלתי נסבל הפרקליטות והתביעה חייבות ליצור סדר עדיפויות.

סדר העדיפויות נתון למספר שיקולים, ביניהם חשוב להזכיר שניים רלבנטיים במיוחד: הרצון לצמצם למינימום את הפגיעה בחשודים ונאשמים, ולמנוע מהם מעבר בשבעת מדורי גיהנום, וכן הרצון למנוע פגיעה נוספת בנפגעות עצמן, הנגרמת מעצם השתתפותן בהליך. הבחירה בתיקים שסיכויי ההרשעה בהם גבוהים מתבססת על הנחה ראויה – ההליך המשפטי קשה, מתיש ופוגעני עבור שני הצדדים. לפרקליטות ישנה אחריות לגרום את הסבל הזה רק כאשר היא בטוחה בעצמה במאת האחוזים.

כלומר, כנגד הקריאה לפרקליטות להרחיב את סל המקרים המוגשים לבית המשפט עומדים נימוקים כבדי משקל: זכויות החשוד והנאשם, הרצון להגן על הנפגעות, ושיקולים מערכתיים בלתי נמנעים.

ויחד עם זאת, את מי שאינו משתכנע מכל אלו, אפשר לעודד בזאת – הפרקליטות מגישה עם השנים יותר ויותר תיקים “מורכבים”, שפעם לא היו זוכים להגיע לבית המשפט. משאבים מושקעים בחוות דעת מקצועיות, מאמרים אקדמיים הנוגעים לפגיעה מינית מצוטטים דרך קבע בבית המשפט, וחלק מן המאפיינים הבולטים של פגיעה מינית, כמו כשלי זיכרון ותלונות מושהות, הפכו כבר לידיעה שיפוטית רווחת.

היכן, אם כן, טמון הפתרון? בתביעה לשינויים בחקיקה הנוגעת לתקיפה מינית, החל מן ההגדרות הבסיסיות ביותר של מהות העבירה ועד לדיני הראיות. החקיקה הקיימת, המבוססת על ההיגיון של המשפט הפלילי, אינה יכולה בשום פנים ואופן להכיל את מרבית מקרי התקיפה המוכרים לנו. בכדי שהחקיקה תכיל אותם, נאלצים גורמים מקצועיים למתוח את גבולותיה שוב ושוב בבתי המשפט. מתיחת הגבולות המשפטיים, והניסיון להתאים אירועים מורכבים לסכמות פשטניות ובלתי מתאימות, מייצרים תחושה של פעולה חתרנית המתרחשת על קרקע משפטית בלתי יציבה.

עד לשינוי החוק ניתן לתבוע מן המערכת להמשיך ולהקצות משאבים להכשרה של אנשי המקצוע ולעידוד התמחות בתחום. כשם שהמשטרה מקצה כוח אדם ייחודי לטיפול בתלונות מסוג זה כך, ראוי כי גם בפרקליטות יהיו צוותים ייחודיים לעניין, וכי בתי המשפט יבחרו הרכבים ייעודיים לטיפול בעבירות מין. הניסיון מלמד כי ככל שלבעלי המקצוע יש ידע רב יותר, הנשען על מגוון פרספקטיבות (משפט, מגדר, פסיכולוגיה, סוציולוגיה וכו’), כך מתנהלים מקרים אלו ביעילות רבה יותר ומצטמצמת הפגיעה בצדדים.

ומילה לסיום אודות מורכבות – על אף הנוהג להצמיד למקרים מן הסוג המדובר את התואר “מורכבים”, חשוב להזכיר כי הם הופכים לכאלה רק כאשר הם מתהווים לתיק משפטי. במציאות, הם אינם מורכבים כלל. הם מכילים קורבנות שביטאו חוסר הסכמה בדרכים רבות ומגוונות, ותוקפים שבחרו לעצום עיניים אל מול הסימנים הללו ולהמשיך בשלהם. רק בהגיע המקרים הללו לטיפול משפטי מתבררת “מורכבותם”, שכל כולה טמונה בחיבור הבלתי אפשרי בין חוויה פרטית, אישית ומלאת רבדים, לבין מערכת הכופה עליה קריטריונים חיצוניים לצורך טיפול הנתפש בעיניה כיעיל. חשוב להזכיר זאת בכדי למנוע מצב בו הנפגעות עצמן חוות את אשר אירע להן כמורכב או כקשה להבנה ולטיפול.

הכותבת היא דוקטורנטית ומתנדבת במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל אביב

כנראה שיעניין אותך גם: