יחד בכיכרות
בתחילת מרץ התקיימה הפגנה מטעם הוועדה העממית של יפו ביחד עם תושבי כפר שלם, גבעת עמל, כפר סומייל ועוד מספר שכונות מדרום תל אביב. המשתתפים מחו נגד חברת הדיור הציבורי חלמיש, המוציאה הון עתק על עורכי דין כדי להתיש את התושבים עד שיעזבו ללא פיצוי הוגן דירות בהם הם מתגוררים למעלה משני דורות. בהפגנה זו התאחדו יהודים מזרחים וערבים למען מטרה משותפת. על גבי אחת מן הכרזות שהונפו נכתב “כיכר תחריר”; חלק מהמפגינים אף הזכירו לרון חולדאי שגם חוסני מובארק היה טייס.

החיבור למהפכות הערביות עובר כחוט השני בהפגנות שונות בישראל. באותו יום בחיפה, למשל, הפגינו תנועות נוער, עובדים סוציאליים ואזרחים מול מרכז הקונגרסים בחיפה, שם נערך כנס של לשכת המסחר בהשתתפות שר האוצר, יובל שטייניץ, במחאה על יוקר המחייה ועליית מחירי הדלק בעיקר. כמה מפגינים במקום אמרו, “בטוניסיה אנשים שרפו את עצמם במחאה על יוקר המחייה, פה אנחנו עדיין שורפים בובות”.
גם בהפגנות נוספות אפשר למצוא הד למהפכות העולם הערבי וסיסמאותיהן: בדרום ובעוד כמה מקומות בארץ מתמרדים תושבים נגד העלייה האסטרונומית במחירי המים, לאחר שהתשתית עברה מידי העירייה לידיים פרטיות של תאגידי המים (לא בכל הערים בארץ זה קרה – ישנן עיריות ומועצות אזורית, לרוב ממדרג אקונומי גבוה, שהשליטה על תשתית המים נשארה בידיהן). זה כמה שבועות מתקיימת שביתת העובדות והעובדים הסוציאליים, כאשר מדי פעם מגיחה דמות נוספת מגלריית העסקנים/פוליטיקאים המקומית שמנסה לתווך/לתחמן/להשקיט על מנת להביא לסיום השביתה. בשוק מחנה יהודה וברחבי ירושלים רוכלים מוחים ומפגינים על ניסיון העירייה לשלול לכמה מהם את רישיון הרוכלות, ובעצם לזרוק אותם לרחוב. כמובן שישנן עוד הפגנות או התארגניות מקומיות, אשמח אם הקוראים והקוראות יגיבו ויוסיפו.
מחשבה לא מעמיקה במיוחד תביא למסקנה הברורה, לפיה כל המחאות מתעוררות בשל בעיה אחת: דוקטורינת הקפיטליזם הקיצוני בה דוגל משרד האוצר. הרי כולן קשורות להחלטות של המשרד “לייעל” את אותו גוף אזרחי תורן, בעזרת קיצוצים עליהם הוחלט בעזרת נתונים לא נכונים/מדויקים במקרה הטוב, ושקריים במקרה הרע. מספיק שניזכר בשירותי הכבאות כדי להבין לאיזה אסון הוביל אותנו ההיגיון המעוות הזה.
אותו מנגנון קפיטליסטי הוא מה שהוציא את כל המפגינים במדיניות ערב לרחובות, כדי להפיל את השלטונות המושחתים שלהם. בטוניסיה זה התחיל כאשר שללו לרוכל את רישיון הרוכלות שלו, ובמצרים לאחר שלתושבים כבר לא היה מה לאכול ואיפה לגור. קדמו לכך הפגנות של פועלים מצרים במפעלים ברחבי מצרים (שנעלמו מעיניהם של גורמי המודיעין הישראלים המהוללים). לבסוף התפרצו הפגנות ספונטניות של כל המעמדות יחדיו ברחובות ובכיכרות. סביר להניח שהם לא הגיעו למסקנה שיחד יהיה להם יותר כוח, אלא שפשוט המצב הגיע לשפל המדרגה – במסגרת ה”רק כשיהיה רע, יהיה טוב” של מרקס, הטוב יצא. כלומר, המצב הרע הביא ליציאת כל האוכלוסייה לרחוב, מעין אוטופיה שמאלנית רגעית נגד שלטון מושחת.
אני לא יודע אם אפשר לקבוע חד-משמעית שהמצב אצלנו כיום רע כל כך כמו במצרים למשל, אבל זה בהחלט מתקרב לכך. אם היה כל כך רע, יכול להיות שגם אנחנו היינו חוזים יום בהיר אחד בנחיל מפגינים אשכנזים/מזרחים, עניים/עשירים, ערבים/יהודים, מוסלמים/נוצרים/יהודים/צ’רקסים/דרוזים יוצאים לרחובות בגלל שנמאס. אבל מכל ההשערות והעובדות אפשר לקבוע שני דברים בנחרצות: 1. שטוב לו לשלטון שיהיו הפגנות ספורדיות וחלשות. 2. שלכל ההפגנות מוטיב אחד – התנגדות להיגיון קפיטליסטי מעוות שרוצה “ליעל” ומביא את כולנו לכדי לעוני.
מקביעות אלו אפשר להסיק, שאם כל אותן מחאות ספורדיות יתאחדו לכדי התקוממות אחת, יהיה להם (ולנו) סיכוי טוב לנצח. אולי אף לשנות המציאות הלא אנושית ולא בריאה בה אנחנו חיים היום.


