שעתוק מערבי בעולם הערבי
אחרי שתי המהפכות הראשונות במאה העשרים ואחת, התוניסאית והמצרית, ובעוד זירות נוספות בעולם הערבי בוערות באש מהפכנית, עולה השאלה ביחס לחלופות שייתכנו לשלטונות העריצים שהופלו. לאור המצב הבעייתי במדינות ערב, תשובות אפשריות לשאלה זו פתוחות לחללים רחבים, וכוללות קצוות מנוגדים מקצה לקצה, המעידים על חברה הסובלת מהרבה דילמות מהותיות בהרכבה ובהשקפתה על העידן העכשווי.
עבד אלעזיז אלסאווי, כותב מסודאן, מנתח את חלופת הדמוקרטיה המוצעת כפתרון האולטימטיבי למדינות המשתנות בעולם הערבי, תוך שהוא שופך אור על השיח הדתי והחברתי שגובש במדינות אלו לאורך דורות.
אלסאווי קורא להתייחס “למפסיד הערבי האחר” של שרשרת ההתקוממויות. לטענתו, החשש הגדול מתוצאות המהפכות טמון “בחולשת התודעה הדמוקראטית הכללית, אשר לא מסוגלת לגשר מעל לפערים הענקיים הקיימים בין הציפיות ויכולות ההישגים”. הוא מסביר את הטענה באמצעות התייחסות למרקם החברתי השונה והמשונה היוצר את החברה הערבית בכללותה, הרי בחברות כאלו חסרים מוסדות רשמיים ולא רשמיים שאמורים לסלול את הדרך לקראת המדינה האזרחית הדמוקראטית.

במלים אחרות, לדבריו, הקרקע אינה כשרה עדיין לייבוא מכשיר הדמוקרטיה; הייבוא, העדכון והשעתוק של הדמוקרטיה למדינות ערב, צריך לעבור תהליך התפתחותי ולא לנחות כאילוץ. “זוהי מסקנת שתי האינתיפאדות הסודאניות נגד שני משטרי עריצות בשנים 64′ ו-85′”. אלסאווי מסביר את העובדה שמהפכה נגדית לא התעוררה בתוניס ובמצרים כנזקפת לזכות קיומה של שכבה חברתית בינונית, בנוסף לקיום חלקי של מוסדות המדינה האזרחית.
הסיכון למהפכות טמון, לדעתו, במדינות כמו סודאן, לוב או תימן, הכלואות בין ניגודי השיח של המקאוומה (המאבק) לבין השיח של הדמוקרטיה, יתחוללו מלחמות עקובות מדם. דינאמיקת ניגודים זו גורמת לציבור הרחב להתחלק בעמדותיו בין הערצה נלהבת למקאוומה (הלבנונית, העיראקית, הפלסטינית וכו’) לבין התנגדות חריפה לכל גילוי של התקוממות.
כשניגשים להסיק מסקנות לגבי העולם הערבי, יש לקחת בחשבון את מכלול המרכיבים היוצרים אותו, ביניהם המבנה החברתי, הכלכלי, ההקשר ההיסטורי ומרכיבים משפיעים אחרים. אלסאווי סבור שהאמונה הדתית האסלאמית, הופכת בעולם הערבי למכשול קשה, משום שהקריאה המחודשת לטקסטים המכוננים באסלאם נפסקה.
דרוש “חשבון מחודש בתפיסת האג’תהאד (הפרשנויות)”, טוען אלסאווי וקורא לפתוח את חלל ההזדמנויות מול חוקרים הניגשים אל טקסטים אלו עם כלים עדכניים מדעיים, על מנת לחלץ את הגישה הדתית מקיפאונה ההיסטורי.
אלסאווי מדגים את ניצני עידן “התחייה” הערבי, במאה ה-19, בו פעלו הוגי דעות, סופרים ופעילים חברתיים דוגמת אלטהטאווי, מחמד עבדו, ח’יר אלדין חסיב ועוד. אך “תחייה” זו נקטעה, כלשונו, בשיא פעילותה ולא חודשה. היא הוקפאה בשל פעילות הזרמים הריאקציוניים שפוסלים כל דינאמיקה מכל סוג שהוא עם ההגות המערבית. תקופת קבלת העצמאויות במדינות ערב השונות הניבה, כלשונו של אלסאווי, שכבה חברתית ששימרה את הקיפאון ההגותי, החברתי והכלכלי מתוקף שמירת העצמאות.
בסיכום מאמרו, מנסח אלסאווי את האתגרים המשחרים לפתח ההגות הערבית: “המנטאליות הערבית והאמונה הדתית האסלאמית וזכויות המקאוומה הלאומית נמסרו למסלולי אידיאולוגיות סגורות… העוברים כעת הפשטה ציבורית, בפעם הראשונה לאורך ההיסטוריה שלהן”. הדוגמה שבאמצעותה חותם אלסאווי את מאמרו היא המודל התוניסאי, שסובל כעת מחשש הנפילה במהמורות הפערים הגדולים בין ההגות המטיפה לשלטון דתי ולזו הקוראת לשלטון הדמוקרטי; כשהפחד הוא ממתנגדי החדשנות ההגותית השוללים את “הייבוא מהמערב”.


