אתמול השתתפתי בדיון בנושא “קוטביות בכלכלה ובחברה והשפעתה על מערכת החינוך”. הדיון התקיים בפני מורים מהחינוך הממלכתי דתי. לא פעם אנו שומעים את הטענה שהחינוך, או לייתר דיוק ההשכלה היא המפתח להצלחה כלכלית של הפרט ושל הכלל. הבעיה שבחברה לא שוויונית בעליל גם מערכת חינוך מפוארת אינה יכולה להגביר את השוויון, כדי שיהיה שוויון בחינוך צריכה להיות מידה מסוימת של שוויון במשאבים של הפרטים. כאשר יותר משלושים אחוז מהילדים מצויים מתחת לקו העוני כל הדיבור על שוויון הוא דיבור ריק. במדינה כמו ישראל שהפכה למודל למדינה שהשכר בה נמוך, כל הציפיות ממערכת החינוך, אפילו במיטבה, הן ציפיות שווא. במדינה של בתי תמחוי לא יכול לצמוח כלום.~
בדיון השתתף גם ד”ר משה מנדלבאום, נגיד בנק ישראל בעבר, ששרטט את מצב הפערים הכלכליים בישראל בהשוואה לעולם הדמוקרטי, שום דבר חדש, אנחנו במקום הראשון. בנוסף השתתפה בדיון הגברת כרמלה קופלד, חברת נשיאות עמותת המורים.
על פניו ברור היה שהמשתתפים באופן כזה או אחר יטענו כנגד אי השוויון בחינוך. הגברת קופלד פתחה וטענה שבישראל בעיות רבות שנובעות מכך שיש בארץ אוכלוסיות שונות, כדי להדגיש את הנקודה העלתה מן האוב את חוקרי ומעצבי החינוך, פרנקשטיין וסמילנסקי. בעיקר פרנקשטיין שטען, כידוע, שילדים שבאו מחברות פרימיטיביות נפגעים קוגניטיבית ואינם יכולים לפתח חשיבה מופשטת, אלא אם יעברו שיקום של אותה חשיבה חבולה. דברים אלה נידונו כבר לא אחת כנובעים מתפיסה ארופוצנטרית שיש בה אלמנטים של גזענות. אני לא רוצה לדון בנושא, כל מי שמצוי בתחום מכיר את הדברים עד זרא, אלא בעובדה שדברי ההבל הללו עדיין משמשים נר לרגליהם של מורים בישראל. ככלל כשאני שומע את השם פרנקשטיין יש לי תגובה פיזיולוגית של בחילה וזעם.
בתגובה לדבריה, במקום לדון בהשפעת הכלכלה על החינוך, דיברתי על הבעיה של מערכת החינוך אשר מראש מגדירה אוכלוסיות שלמות כאוכלוסיות שקיימת בהן פתולוגיה שדרך הטיפול בה הוא תרפויטי שיקומי. כאילו מן מחלה שיש לטפל בה. הזכרתי לנוכחות והנוכחים שכללו מזרחים רבים מה הייתה דעתו של אותו פרנקשטיין עליהם ובני משפחותיהם, כמובן שדברים אלה עוררו את השומעים. זכורים גם דבריו של שר החינוך בן ציון דינור בפני הקונגרס העברי העולמי בתשט”ו: “לא זו בלבד, מבחינה תרבותית רוחנית נמצא חלק רב ביותר של העולים החדשים (מזרחים, תוספת שלי) באותו מצב שבו נמצאה יהדות גרמניה לפני 250 שנה, יהדות מזרח אירופה לפני 100-120 שנה, ושומה עלינו ביחד עם הטלת האחריות הלאומית, החברתית הגדולה של הדור, להסיע אותו במהירות מכסימלית קדימה” (גנזך המדינה משרד החינוך גל/ 117401 / 1283). מנחה הדיון אורי אורבך פנה ישר לשאלה האם זה היה בכוונת מכוון או משהו אחר, טענתי שזה לא מעניין כיון שחשוב לבחון כיצד פועלת המערכת ומה השפעות הפעולות שלה וכיצד אפשר להפוך אותה למערכת שבסיסה הומאני ומקבל ולא פסיכולוגיסטי מפריד.
מה שמטריד אותי במיוחד הוא שנושאי הדגל הטיפולי במערכת החינוך, אשר שינו מעט את הרטוריקה, עדיין משתמשים באותם כלים ששימשו אותם בעבר. מין טייס אוטומטי אשר בלי להתחשב בכלום מייצר ריבוד מובנה במערכת החינוך. ביציאה מן הדיון נגשו אלי כמה נשים וגברים וברכו אותי על דברי (חזק וברוך, יישר כח), תמיד אני מחכה לראות את הברק בעיניים של המברכים שתמיד הם, משום מה, מזרחים. בצד בשקט ניגשה אלי אישה אחת שטענה שאיני מבין את הבעיה. היא התייחסה לחלק מהדיון שבו עלה נושא החינוך של הילדים האתיופיים, שם טענתי שתפיסה שבה תרבות שאינה אירופאית היא נחותה גורמת לבעיות שלא קיימות באמת. ובנוסף, לא צריך יותר מחצי שנה כדי להשלים ידיעות בנושאים שונים גם לילדים שהגיעו מחברות שנראות כטכנולוגיות פחות מאחרות. אותה אישה טענה שחצי שנה זה לא מספיק, ויותר מכך, שיש להם חסכים ואין להם מוכנות, כל אותה שפה מתייגת שפועלת לאורך זמן על המתויגים. אם אלו הדעות הרווחות במערכת החינוך הסיכוי לשוויון נמוך מאי פעם, בלי קשר לכלום.