דיור לקשישים מכל הסוגים
ההחלטה להקצות 5,000 יחידות דיור לקשישים “עולים חדשים, המוגדרים כפליטי שואה מהמעגל השני והשלישי” עוררה אותנו למחשבה על מדיניות הממשלה. לצערנו, הארץ מלאה בקשישים וקשישות שעברו טראומות קשות וראויים לחמלה ולסיוע. הארץ מלאה גם בקשישים עניים שזקוקים באופן נואש לדיור, ולהטבה בתנאים הסוציאליים. ביקשנו להבין מדוע דווקא המעגלים האלה הוגדרו כזכאים לשיפור בתנאי החיים.
בשנים האחרונות אנו חשופים לקמפיין מסיבי הטוען לקיפוחם של ניצולי שואה בישראל. פרסומים אלה נועדו במובהק להטבת מעמדם הכלכלי של אוכלוסיית העולים מרוסיה. כידוע, בגל העלייה מרוסיה עלו מאות אלפי קשישים שמולדת הסוציאליזם לא היטיבה עימם לעת זקנתם. על מנת לשדרג קבוצת עולים זו ולבדלה מקבוצת הקשישים האחרת, המזרחית, שבנתה את המדינה הן כעובדי דחק במפעלי הקיבוצים וכמשתכרי שכר זעום בעבודות הכפיים אשר אליהם נדחקו עם עלייתם – חודשה ההגדרה של ניצול שואה.
הגדרה לא ברורה זו מזכה את המעגלים השני והשלישי של ניצולי השואה בכניסה לליגת הקורבנות הישראלית, מהלך שבצדו תגמולים כספיים נדיבים. עולי צפון אפריקה אשר חיו תחת הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השניה לא הוכללו בהגדרות מרחיבות של מעגל שני ושלישי. לעולים אלה ניתנה הגדרה מיוחדת, לפיה טוען להיותו ניצול שואה חייב להוכיח כי נמצא במחנה עבודה או ריכוז גרמני או סבל מאיום ופחד ממשי בעת הכיבוש הגרמני. יוצא מכך, אם כן, שבניגוד לעולים מרוסיה, במקרה של עולי צפון אפריקה המדינה אינה מסתפקת במעגל ההשפעה הגרמני.
העולים הקשישים שמוגדרים כנמנים עם המעגלים השני והשלישי, פטורים משירותי הרווחה אשר כל הנזקק לשירותיהם יודע מה מרה ורעה פגיעתם. סטטוס זה של הזדקקות לשירותי רווחה מוקצה כמעט בלעדית למזרחים אשר מקומם לא יכירם בפנתיאון הגבורה הישראלי.
אם מדברים על סבל, איום ופחד ממשי, הרי שגם העולים מארצות ערב ידעו את טעמם של זה גם זה. עקב הציונות, סבלו יהודים בעדן, בבגדד ובמקומות נוספים בעולם הערבי מפרעות קשות, אולצו לעזיבה כפויה, לטרנספר פתאומי תוך קריעת משפחות, וידעו אובדן רכוש וילדים המלווה לעתים באלימות.
מצוקות אלה לא הוכרו מעולם כמזכות לתגמול, לא פיזי ובוודאי שלא הוגדרו כקורבנוּת המקנה לנושאה כניסה להיכל התהילה וההטבות הישראלי. יתירה מכך: המדינה מכירה בנזק הכלכלי של יהודי המזרח רק כשהיא מבקשת להתקזז על רכושם מול רכוש הפליטים הפלסטינים, מתוך רפלקס מותנה כמעט שמביא אותה לדפוק את שתי האוכלוסיות האלה יחדיו. להוציא מכיסה משהו, חלילה, כדי לתקן ולו במעט את המעוות – אין על מה לדבר. יש לציין, שקשישים ערבים רבים החיים בארץ בתנאים קשים נעקרו מיישוביהם ב-1948, איבדו את יקיריהם ונאלצו להתמקם מחדש כפליטים, כנ”ל גם יהודי הרובע היהודי מירושלים.
לא הופתענו לכן, עת פורסם כי הממשלה החליטה לבנות 5000 יחידות דיור לקשישים “עולים חדשים, המוגדרים כפליטי שואה מהמעגל השני והשלישי”. בימים בהם שוק הנדל”ן רותח וכל תא בגודל שירותים כימיים הופך בהגדרה לדיור בר השגה; חברות דיור ציבורי משליכות את דייריהן הנזקקים לרחובות; ומאות זכאים לדיור ציבורי בהם משפחות ברוכות ילדים, משפחות חד הוריות, צעירים, משפחות בפריפריה – כולם ממתינים בתור שסופו אינו נראה לעין, נדרשה עזות מצח מיוחדת מהממשלה לטאטא את מצוקות הדיור האמיתיות והבוערות משולחנה. דווקא בימים כאלה, מעזה הממשלה לקבל החלטה סלקטיבית ומפלה העושה שימוש דמגוגי במושג ניצול שואה עד כדי כך שהעניין כולו הופך לניצוּל שואה.
לא הופתענו, רק נוכחנו שוב לדעת כי שימוש הקסם במילה שואה מיישר את כל ההדורים, מכשיר את כל העוולות ובעיקר גורם להשתקת ביקורת וסתימת פיות. אנו רואים כי ככל שחולף הזמן מימי השואה, ערכה המותגי רק הולך ומתחזק. אנו מבינים ומכירים בצורך בשימור זיכרון השואה אולם שימוש מעוות בזיכרון זה, ההופך אותה למעות עוברות לסוחר חייב להיפסק.
לצערנו, למרות חשיפת הסיפור בתקשורת והדיון הארוך לו נזקקה הממשלה על מנת להעביר החלטה זאת, במקום כמה דקות כפי שצפו הוגי ההצעה, חרף השימוש במילה שואה, גם הפעם התקפלו השרים החברתיים בממשלה ובראשם שרי ש”ס. ההתקפלות האופיינית למפלגה שהיתה אמורה לייצג את השכבות החברתיות המוחלשות ביותר בישראל אינה יכולה לעבור בשתיקה. חובה על חברי הכנסת לתקן את ההצעה כך שתכלול קריטריונים שווים וברורים לנזקקי הארץ כולה, ללא קשר למעגלי השפעה גרמניים או הגמוניים אחרים.
יעל בן יפת היא מנכ”לית הקשת הדמוקרטית המזרחית וחברת מועצת העיר תל אביב יפו. אהרון מדואל הוא מזכיר ועד כפר שלם וחבר מועצת העיר תל אביב יפו


