שמעתם/ן לאחרונה את המילה “חמלה”, תדעו שתמשיכו לשמוע אותה כאילו אין מחר. עכשיו תוכנית הפחתות המיסים היא תוכנית של “חמלה ושכל“, לתת הטבת מס של 2372 שקל למי שמשתכר 50000 שקל לחודש זה השכל, לתת 36 שקלים לחודש למי שמשתכר 3500 שקל זו חמלה. יש מי שצריך להאביס אותו (ראו האחים עופר וסיפור 120 מיליון הדולר) כי כך מורה לנו השכל, ויש כאלה שצריך לחלק להם נדבות כי זו חמלה, ותשובה לכל החברתיים הללו שמשום מה דורשים צדק חברתי.
השימוש במונחים כמו צדקה וחמלה מעמידים בפנינו תפיסת עולם שאין בה מקום לצדק. צדק מחייב אותנו לפעולה אשר צריכה לשנות את המבנה הבלתי שוויוני של החברה, חמלה מאפשרת לנו גם להיות צדיקים וגם לא להתחייב להרבה. כי מה עדיף פעולה אמוציונליות שהיא כמובן לעיתים בניגוד לשכל, או פעולה רציונלית שהיא השכל והיא הפיתרון לכל. העמדה של המונחים הללו יחד מפחיתה, עד מבטלת, את האפשרות למאבק חברתי שיש בו עקרון כמו חיים בכבוד לכולם.
דומה הדבר לנדבות שמחלקים ארגונים כלכליים בשם האחריות החברתית, מצד אחד אותן חברות פועלות כאילו הן בתחרות כדי שהבעלים והמנהלים יקבלו כמה שיותר, גם על חשבון האחרים, ומצד שני זורקים איזו עצם לנשארים מאחור. זכויות חברתיות דורשות הרבה יותר מכך, וכיון שהן זכויות הן אינן צריכות להיות נתונות לשרירות ליבם של שרים ושועים. כאשר יש למישהו זכות חובה על האחר לעשות כדי לממש את הזכות הזו גם במחיר של פגיעה מסויימת באינטרסים שלו. כאשר מדובר על חמלה אין שום חובה כזאת.
כאשר מדברים על מדיניות כלכלית כדאי להוריד מן הפרק את השימוש במונחים היפים הללו צדקה וחמלה ולחזור לדרוש צדק. מי שנמצא במצב שבו אין לו יכולת כלכלית לקיים רמת חיים בסיסית לא זקוק לחמלה אלא למדיניות שתאפשר לו חיים שכאלה, אם המדיניות לא עושה זאת היא מדיניות כושלת וצריך להחליפה.