המאבק באלימות נגד נשים - מבט לאחור
ביום הראשון של השנה האזרחית החדשה יצאו גברים להפגין נגד האלימות כלפי נשים. זה רגע מרגש וחשוב בתולדות המאבק נגד האלימות כלפי נשים.
בתחילת הדרך זה היה חוקי לחלוטין להרביץ ולהכות בנשים. פעם, זה היה אירוע פרטי המתרחש בתוך המשפחה ובכותלי הבית. הציבור לא אמור היה להתערב. פעם, להתלונן במשטרה על אונס היה עניין מסוכן. השוטרים בעצמם היו עלולים להצטרף לאונס. פעם, ועד לאחרונה, היה קשה ומעליב להתלונן ונשים רבות מהססות עד היום להתלונן נגד גברים אלימים, מטרידים ואנסים למיניהם.
את המאבק הזה נגד אלימות כלפי נשים הובילו נשים. ראשונות למצוא את האומץ לדבר בפומבי היו נשים שחברו לתנועה הפמיניסטית לדורותיה ומצאו אוזן קשבת וחברות למאבק. כך הוקמו מרכזי הסיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית, כך הוקמו המקלטים לנשים מוכות. כך, לאט-לאט, שונו החוקים המתירים לגברים להתעלל בנשים ונוספו חוקים חדשים האוסרים על אלימות, אונס והטרדה לסוגיה כלפי נשים. נוספה גם ההבנה שגם גברים חווים אלימות כלפיהם מפני גברים אחרים ושיש לתת להם עזרה וטיפול מתאימים.
התהליך לא היה קל. אין מי שתמנה את אינספור המחאות, המכתבים למערכת, הישיבות עם הוועדה למעמד האשה, הקמת קווי חירום וארגונים לעזרה. אין מי שתוכל לזכור את אינספור ההפגנות, הקטנות והגדולות, שהתקיימו לאורך השנים נגד אלימות כלפי נשים.
בתחילת שנות ה-90 עמדנו, נשות המרכז הפמיניסטי “אשה לאשה”, בחיפה ליד בית המשפט בהפגנה נגד העונש הקל שבו זכה רוצח אשתו מכרמיאל. חלקנו התעטפנו בתכריכים לבנים ושכבנו על המדרכה. לא היה קץ לתחושת הזעם שלנו נגד המערכת המקילה ראש באלימות כלפינו. אחר כך קמה קואליציה נרחבת של ארגוני נשים וארגונים פמיניסטיים בשם בת-אדם, ששמה למטרה להביא את נושא האלימות, את היקפו, את משמעותו ואת נזקיו, ללב הדיון הציבורי.
אחר כך עקבנו ותמכנו בנערה שנאנסה במהלך המשפט של האנסים משומרת. שוב ירדנו לבית המשפט למחות נגד קלות העונש של הנערים שאנסו אותה באונס קבוצתי. לא ויתרנו. התחלנו לשבת בבתי המשפט ולתעד את המתרחש שם בניסיון להוכיח שנשים מתלוננות זוכות לזלזול ושטענתן מתקבלת בקלות ראש.
בינתיים, הקמנו יחד עם שירותי הרווחה בעיר חיפה מקלט נוסף לנשים מוכות. בסוף אותו עשור, התחלנו להיאבק בסחר בנשים. יחד עם נשים מכל הארץ נסענו לביתן של נשים נרצחות ברגע שנודע דבר הרצח. היינו שם כדי להפגין את הכעס והאבל על הרצח. אנחנו, נשים פמיניסטיות מחיפה ומכל הארץ, לא ויתרנו לרגע על המאבק הזה נגד אלימות, אונס, הטרדה והשפלת נשים.
במשך השנים החל המחנה הזה לגדול. מרכזי הסיוע לנפגעות (ונפגעי) אונס עמדו בראש המאבק נגד מקרי אונס והטרדה מינית. ארגונים רבים חברו יחדיו למאבקים משותפים נגד בעלי עוצמה ושררה שזוכו מהאשמות כאלו ואחרות בגין ניצולם את מערכת הכוח שלהם.
עכשיו נוכל לנוח קצת. עכשיו מובילים את המאבק גם גברים, שהבינו שמקומם במאבק נגד אלימות כלפי נשים. גברים שאינם מוכנים להיות שותפים לגבריות רוצחת ואלימה. צדיקות, מלאכתנו תעשה על ידי אחרים.
אבל גם אחרי כל השנים הללו המשימה עדיין בתחילת דרכה. מיגורה של האלימות כלפי נשים, גברים, ילדים וכל מי שחלש, עומדת היום במרכז החיים שלנו.
חברה שבה לא תתקיים אלימות כלפי נשים תהיה חברה שבה לא תוכל להתקיים אלימות כלפי הזולת. אולי כאשר זה יקרה, תשתנה החברה הישראלית ותוכל להסכים ליחסים של שוויון וכבוד לאחרים בתוכה. חברה כזאת תוכל להתמודד עם פתרונות של שלום ולתרום ליצירת עולם חדש ללא אלימות.
הכותבת היא חוקרת ופעילת שלום פמיניסטית
———
לקריאה נוספת בנושא:
המקום הקטן של האשה / גילה אמיתי


