לא נעים לראות מקלט סגור
ההחלטה של משרד הרווחה לסגור 7 מתוך 13 המקלטים לנשים מוכות, לאחר שהעמותות שמפעילות אותן לא עמדו בתנאי המכרז של המשרד, מהווה הרחבה של מעגל האלימות בו נתונות הנשים המוכות בישראל. העברת ניהול המקלטים לידי גופים עסקיים מפקירה את הנשים המוכות, וגוזרת עליהן להישאר במעגל הטרור הביתי. אלימות המדינה גם במקרה זה היא תוצאה ישירה של מדיניות ההפרטה בה נוקטת ממשלת ישראל, המבקשת לחסוך כסף על גבן של נשים.
עמותת ל.א (לחימה באלימות נגד נשים) נוסדה על-ידי רות רזניק, כלת פרס ישראל, ומאז 1978 הקימה ומפעילה שלושה מקלטים לנשים מוכות ולילדיהן. מנתוני העמותה עולה שבעשור האחרון נרצחו 115 נשים ושתופעת האלימות הולכת ומתרחבת. על-פי הערכות, כ-200,000 נשים חיות בצל האלימות והפחד, כל אשה שביעית חיה בטרור בביתה. נשים סובלות מאלימות, מוכות, נאנסות ונרצחות על רקע מגדרי, בשל היותן נשים.

במקלטים לנשים מוכות בישראל שוהות כ-800 נשים בשנה, אך במדינה מתוקנת היו צריכים דווקא לעצור גברים אלימים לאלתר עד תום ההליכים, ולשכן אותם במתקני משמורת לגברים מכים בבתי-הכלא. במציאות הקיימת, אלפי נשים שהוכו נאלצות לברוח מביתן ולבקש סעד מהיר של צו-הגנה כנגד בני הזוג האלימים.
מדי שנה ניתנים במדינת ישראל כ-10,000 צווי הגנה, וכ-1,000 תיקים נפתחים נגד גברים אלימים שמפרים את צווי ההרחקה, חוזרים ומכים שוב את נשותיהן, ובמקרים רבים מדי אף רוצחים אותן. רק ב-25% מהמקרים גברים שמפרים צווים נעצרים על-ידי המשטרה. למשטרת ישראל אין די כוח אדם ומשאבים בכדי להציב שמירה על בתיהם של גברים אלימים ומסוכנים. יוצא מכך, שאין אפשרות ממשית לספק שמירה והגנה לנשים המתלוננות, הנמצאות בסכנת חיים.
לכן, הפתרון המיידי לנשים הוא המקלט לנשים מוכות. כשאשה אינה מספיקה להימלט למקלט וחלילה נרצחת, המדינה מזדעזעת ליום אחד, ובתקשורת מתנהלים ויכוחים על היעדר הקצאה מספקת של משאבים לטובתן ושיקומן של נשים מוכות. אך יום למחרת מתברר, שלמרות ההתקדמות הרבה והמודעות לכך עדיין מי שיושב על התקציבים באוצר לא הפנים, כנראה, שתופעת האלימות אינה בעייתן הפרטית של נשים מסוימות אלא בעיה חברתית, ושזוהי אחריותה של המדינה לחלץ נשים ממעגל האימה.
בשעתו, יזמתי חקיקה בכנסת שתעניק לנשים השוהות במקלט תשלומי הבטחת הכנסה ובצאתן מהמקלט מענקי הסתגלות שיאפשרו להן להשתקם ולהשתלב מחדש בחברה, מחוץ למעגל האלימות. סברתי אז, ועודני סבורה כיום, כי זוהי חובתה המינימאלית של המדינה כלפי נשים שהופקרו לאלימות מצד בני זוגן. לא חלמתי בחלומותיי הגרועים ביותר שיבוא יום שבו המדינה לא רק שלא תפעל לשיקומן של הנשים, ולא תקצה תקציבים ייעודיים לטובתן של נשים מוכות, אלא אף תמנע מהן את ההגנה הבסיסית שמעניקים להן המקלטים עד יעבור זעם, וזאת בשעה שהגברים האלימים ממשיכים להלך חופשיים ללא מורא.
חשוב, חיוני ונכון להקצות משאבים למקלטים לנשים מוכות ולשירותי הרווחה, ולהביא לשיקומן המלא של נשים שנפגעו מאלימות. אבל אולי בהזדמנות זו צריך לחשוב על מדיניות חדשה ומחמירה כנגד הגברים האלימים – במקום שנשים תיאלצנה לברוח ולהסתתר מהגברים המכים, צריך לכלוא את התוקפים במתקני משמורת מיוחדים בבתי הכלא. השדר בכך יהיה שהתוקפים הם אלה שמורחקים מהחברה באופן מיידי, וגברים יבינו שהמדינה לא מאפשרת לאיש לפגוע בנשים ולצאת מזה בזול.


