כמו מערכת השמש הפועלת במחזוריות ידועה מראש, שכאשר השמש שוקעת הירח עולה; שכאשר הלילה חולף היום מגיע וכאשר הקיץ מסתיים החורף מתחיל, כך גם מערכת הביטחון הישראלית, פועלת במחזוריות ידועה מראש: פגוע גורר חיסול ממוקד שגורר אחריו ירי קסאם שגורר אחריו ירי תותחים שגורר אחריו ירי מוגבר של קסאמים שגורר אחריו הריסת בתים שגורר אחריו מתאבדים שגוררים אחריהם הרג אזרחים שגוררים אחריהם הרג אזרחים וכך הלאה והלאה ומזמן אבדנו את האבחנה מי התחיל ומי מגיב; מי הראשון ומי השני? מי הורג חפים מפשע ומי פוגע באויביו? מי יצליח ומי יישבר? מי צודק ומי אשם? מי ימות ומי יחיה?
אבל דבר אחד מתרחש לבטח- הרג הולך ונמשך של ילדים שאינם יודעים על שום מה? של אימהות המגנות בגופן על ילדיהן; של זקנים שאינם מצליחים להימלט על נפשם; של בנים ובנות מכל הגילים שנקלעו למלחמה שאין לה סוף ואין לה תכלית וגם אין בה מנצחים ומנוצחים; יש בה רק משפחות שכולות שנפגעו עד עכשיו ומשפחות שכולות שאינן יודעות עדיין שנגזר גורלן.
כמו פולחן החוזר על עצמו במעגלי הזמן כך גם אנחנו, הציבור שמאמין שאפשר גם אחרת, קוראים וחוזרים וקוראים לממשלותינו, מדי מועד ותקופה: הרפו מתגובות הנקם! עצרו את טרוף החיסולים הממוקדים; הפסיקו את הירי אל מטרות אזרחיות; היזהרו עם כל פגז היוצא מן הקנה; הקפידו שכל פצצה המוטלת מן המטוס לא תטעה בדרכה; הישמרו מכל פעולה שאינה מצילה חיי אדם. כמו שפצע צריך לחבוש; כמו שמחלה צריך לרפא כך אנו חוזרים ומפגינים לפני מבני מוסדותינו השלטוניים; לפני בתי מנהיגינו- מפקדי הצבא ושרי הביטחון- על מנת שיבחרו בדרך אחרת, אשר לא נוסתה בשש השנים האחרונות; בשלושים ותשע שנות כיבוש בחמישים ושבע שנות קיום המדינה. זו אותה הדרך שהם הבטיחו לנו בבחירות האחרונות; ומי שהבטיח עידן חדש עם שכנינו-אויבנו , היה שר הביטחון החדש; זה אותו עמיר פרץ הבוחר ב”פעולות תגמול עכשיו” במקום “שלום עכשיו”, צור מחצבתו.
נכון, עלינו להגן על עצמנו ולהבטיח את חיינו בארץ הזאת ולכן לא נותרת לנו ברירה, לעתים קרובות, קרובות מדי, לפעול באמצעות עוצמתנו הצבאית על מנת להרתיע את הקמים עלינו להורגנו. נכון, כמה טוב היה אלמלא אויבנו הפלשתינים היו מתנהגים אחרת ובוחרים בדרך של פשרה; של פיוס; של דו קיום. מה לעשות והם אינם מזהים בהתנהגותנו תקווה לסיום הכיבוש שתהווה סיבה מספקת לסיום הטרור. מה לעשות, ואנחנו ממשיכים עם הסיכולים הממוקדים וחיסול מנהיגיהם, גם כאשר הם עצרו את פעולות הטרור, שלא להזכיר את גזלת האדמות ועקירת עצי הזית. אבל אם נגזר עלינו להילחם; אם אנו נאלצים להפגיז; להפציץ, לחסל ולהרוג, חובה עלינו לעשות זאת שלא מתוך שמחה; אם נגזר עלינו לפגוע בהם הבה ולא נעשה מזה חגיגה. אם לא נשארת לנו ברירה, אלא להשמיד את משלחי הקסאמים הבה ולא נשמח באבלם. עלינו להשתתף באבלם, כאשר ילדיהם ונשותיהם ומשפחות שלמות נהרגות, ולהשתתף באבלם, באמת ובתמים, ולא להציף את הפורומים השונים ב”רשת” בדברי בלע, שמחה לאיד וקריאות להשמדת עם. אם נבין, שגם כאשר אנו פועלים בעל כורחנו, עלינו לבכות על מות ילדים פלשתינים, כמו על ילדינו אנו. אם לפחות נרגיש שלא בנוח מדבריו של ראש עירית שדרות- אלי מויאל- “אם הבחירה היא בין הרג יהודים להרג פלשתינים, אני בעד הרג פלשתינים והרבה!” אז הצלנו לא רק את חיינו אלא בעיקר את נשמותינו. הבה ונזכור שגם כאשר גופנו חדל להתקיים, נשמותינו ממשיכות לחכות בעולם הבא לביאת המשיח, על מנת לחזור לעולמנו הארצי. והרי לא נרצה שנשמותינו יחזרו לעולם הזה נגועות ומעוותות ומטמאות את מחננו באיחולי מיתה, אפילו אם זה רק עבור הפלשתינים. ולדנה א. חזקי ואמצי!!
יונה ברגור, חוג ההורים- פורום משפחות שכולות-ישראליות
ופלשתיניות- למען שלום, פיוס וסובלנות