בין הפליטים הפלסטינים לאריתריאים
רבים מותחים קו בין המדיניות הנוקשה כלפי קליטת פליטים לא-יהודים בישראל, לבין היחס שלו זכו פליטים יהודים בעבר. אולם ניתן ללמוד גם לא מעט על הציונות והחברה היהודית בישראל מתוך השוואה בין הגישה הישראלית כיום לפליטים ומבקשי המקלט מאפריקה, לבין היחס הישראלי לפליטים הפלסטינים של 1948 (ו-1967). במסגרת מאבקה נגד זכות השיבה הפלסטינית, ישראל נוהגת לקבול על היחס כלפי הפליטים הפלסטינים במדינות המפלט ה”מארחות”, אשר במקום לקלוט אותם כראוי רק מנציחות בציניות את העוני, האומללות ותקוות-השווא של הקורבנות. למרות הנוחות הפוליטית הברורה שעולה מן הטענה הזאת, לא יהיה זה נכון לבטל במחי יד את ההנחה כי אין סיבה שהפליטים הפלסטינים יהוו חריג במשפט הבינ”ל. כמו במקרים אחרים גם כאן ראוי שיחולו על מדינות המפלט חובות מוסריות וחוקיות כלפי הפליטים שבשעריהן (במנותק מהשאלה אם היו צד לוחם או לא). מוטב היה בוודאי מבחינה אנושית אילו היו פליטים אלה נקלטים כתושבים שווי-זכויות בארצות המקלט, חרף ההיסטוריה והזהות הפלסטינית, ובלי קשר לעוולות שבוצעו כלפי חלקם על ידי אחרים.
אלא שבשעת מבחן ישראל לא עומדת בסטנדרט שאותו דרשה בעצמה להציב בשעתו. בשנים האחרונות היא מלוהקת שלא בטובתה ובעל כורחה בתפקיד ההפוך, זה של המדינה הקולטת. והנה – אותה טענה ישראלית לפתע לא עומדת לנו עוד, וישראל רחוקה מלהוות מופת לאופן שבו צריכה מדינת מפלט להתייחס לפליטים. אפשר שלו נהגה כך היא הייתה מחזקת במשהו את הוגנות ביקורתה על טיפוח העוני והסבל של הפליטים הפלסטינים בידי מארחיהם. במלים אחרות, ייתכן שאילו הייתה ישראל מהווה כיום אור לגויים בקליטת פליטים ומבקשי מקלט, היה בכך כדי לערער קמעה על הביקורת עליה בעניין מצב הפליטים הפלסטינים.
אמנם ישראל לא השתתפה ישירות ברדיפות ובקרבות שהביאו פליטים אפריקאים לחפש בה מפלט, כמו חלק מהמדינות שקלטו את הפליטים הפלסטינים, אלא מצאנו את עצמנו במצב זה בלי קשר ישיר לנעשה באריתריאה, בסודאן ובמצרים. אך הדבר לא מוריד מכך שאילו ידעה ישראל לנצל את ההזדמנות ולהפגין טיפול אזרחי ראוי בפליטים שבאו אליה מאזורי רדיפה, כפי שנטען שהיו צריכים לנהוג בפליטים הפלסטינים, היא הייתה לפחות עומדת בסטנדרט הפוליטי והמוסרי שבעצמה הציבה.

תוצאה נוספת היא שבישראל מפגינים מוסר כפול: נאבקים מזה ל”זכות ההחזרה” של הפליטים מאריתריאה ומסודאן, או לצורך העניין – ממצרים; ובה בעת דוחים את זכות השיבה הפלסטינית. והרי, אם אין חולק בישראל, מימין ומשמאל, על זכות הפליטים האפריקאים לשוב לבתיהם, אזי מה מונע את הזכות לשיבתם של הפליטים הפלסטינים? בנוסף, במסגרת המאבק הנוכחי בפליטים מאפריקה הומצא באחרונה הכלל – יש מאין – לפיו פליטים הם רק אלה הבורחים למדינה שכנה, כאילו לא הייתה סבתי פליטה מיהדות פולין מרגע שנדדה לאזרבייג’אן, לרוסיה ומשם אל מספר רב של מדינות אחרות; או יהודי עיראק לירדן וכן הלאה. זהו תנאי אקראי ומופרך, ולא ברור מה מקורו וכיצד זה התקבל בציבור כאילו היה אמיתה אכסיומטית. כמובן שהכלל הזה גם לא תקף לפליטים פלסטינים.
יצירה של כללים נחרצים אך חסרי שחר מזכירה כיצד במסגרת המאבק בפליטים הפלסטינים ישראל חוזרת בשנים האחרונות לטענות שכבר נסוגה מהן בשנות החמישים (בשל לחץ של “העולים מארצות ערב”), כאילו מדובר היה בחילופי אוכלוסין ובקיזוזי פליטוּיוׄת עם פליטים יהודים מעיראק, ממצרים ומסוריה. השבוע אפילו הציעו לכרוך פליטים בפליטים, אולי מתוך כוונה “לקנות” את תמיכת “המזרחים” בהסדר המתגבש. הטענה הזאת לא רק מנכסת את פליטות היהודים מארצות ערב בניסיון ליצור סימטריה מופרכת שמשרתת את האליטה הישראלית, אלא גם שהיא מגוחכת פעמיים; הואיל ואין סיבה שהפלסטינים ישלמו מחיר בגין העוול של ערבים אחרים, ולא שהמזרחים (שהגיעו בעיקר אחרי 1948) ישלמו עבור העוול שגרמו יהודים/ציונים אחרים. תביעה ישראלית זאת נועדה אך ורק לשרת את האליטה הישראלית, שתוכל לדרוש: “אנחנו קלטנו קורבנות יהודים (שהיה לנו אינטרס לקלוט), ולכן עליכם לקלוט ערבים-פלסטינים (דבר שגם הוא ישרת רק אותנו)”. גם “המזרחים” הרוויחו לעתים משהו מהעסקה. אין אפוא תימה שהגישה הצינית הזאת נדחתה על הסף על ידי הערבים והקהילה הבינ”ל.
בתוך כך, מעניינת לסיום גם הגישה בקרב חלק אחר מהישראלים המצדדים – בצדק – בזכויות האדם ובביקורת על מי שגרמו לפליטות הפלסטינית. נדמה שהם ממעיטים למדי להתייחס ולדון במי שגרמו לפליטות של הפליטים ממזרח אפריקה. כמעט כל הביקורת מוטחת לעבר ישראל, ודווקא המעוולים הגדולים בארצות המוצא חומקים מהרשת. כמעט שאיש לא מציע חרמות נשק וסנקציות אחרות, או בכלל זועק חמס או תומך בפועל בדבר שיש בכוחו להשפיע על התנאים הפוליטיים שמאפשרים את הפרת זכויות האדם בקנה מידה גדול לאין שיעור, וממילא גורמים לפליטוּת. חרף הביקורת המוצדקת כלפי מעשיה של ישראל, לא ניתן להתעלם מכך שעל אף הרדיפות בישראל, חלק הארי של הפליטים ממזרח אפריקה מעדיפים כרגע להשתהות בה (מטעמים לגיטימיים של חירות, ביטחון אישי והזדמנויות כלכליות), שכן העוול הגדול נמצא במקום אחר, וראוי לא לשכוח להיאבק גם בו.
לקריאה נוספת
הגזענות כסימפטום | ניב רון-אל וגיא שני


