תרצו או לא: דו-לאומיות פתרון ציוני
יש רעיונות שממשיכים להיות צודקים וראויים אלא שבמציאות שנוצרת ובאילוצים הקיימים הם כבר אינם ברי ביצוע. פג תוקפם. הרעיון הציוני של הקמת מדינה יהודית דמוקרטית לצידה של מדינה פלסטינית, הוא רעיון טוב וצודק. אין ספק שמגיע לעם היהודי וגם לעם הפלסטיני שתהיה להם מדינה משלהם. זהו הפיתרון התיאורטי הטוב ביותר, כנראה אפילו הצודק ביותר כדי להתמודד עם הקונפליקט המדמם בין היהודים והפלסטינים כבר מאה שנים בשטחי ארץ ישראל. אבל האם הוא אפשרי?
46 שנים של כיבוש שטחי הגדה המערבית והעם הפלסטיני, יחד עם 350,000 מתנחלים עשו את שלהם. המצב של אי היתכנות החלוקה לשתי מדינות הוא תוצאה של עובדות שנוצרו “בשטח” במשך עשרות שנים באמצעות מדיניות מוגדרת, ובדרך-כלל גם מוצהרת, של ממשלות ישראל לדורותיהן. אבל היתה גם הרבה מדיניות של עשייה בסתר, כפי שהודה שר האוצר הקודם שטייניץ (הארץ, 12.11.12): “הכפלנו את התקציבים ליהודה ושומרון. עשינו זאת בפרופיל נמוך כי לא רצינו שגורמים בישראל ובחו”ל יכשילו את המהלך”. גם שאיפתם הלגיטימית של הפלסטינים למדינה משלהם, ומאבקם, לא יועילו.

“בבזל ייסדתי את מדינת היהודים. לו אמרתי זאת היום בקול, היו הכול צוחקים לי. אולי בעוד חמש שנים, וודאי בעוד חמישים שנה, יכירו בכך הכול”, כתב הרצל. ואכן, הדברים שנכתבו ביומנו בשנת 1897 הפכו למדינה יהודית כעבור חמישים שנה – ב-1947. איני הרצל, אבל אני לוקח על עצמי את הניבוי, שבתוך 7 או 10 או 12 חודשים יסתיימו השיחות עם הפלסטינים בכישלון, והכל יכירו בכך ש”אופציית שתי המדינות” כבר אינה קיימת. אולם גם אם יגיעו הצדדים להסכם כלשהו, הוא לא יהיה בר-מימוש.
הסיבה לעובדה המצערת ש”אופציית שתי המדינות” אינה קיימת עוד היא פשוטה: כוחם המכריע של המתנחלים ובני בריתם. בשטחי יו“ש יושבים עתה כ-350,000 מתנחלים (ללא השכונות הירושלמיות), חלקם הגדול מחוץ לגושי ההתנחלות הגדולים, מה שהופך את הישובים “הבודדים” לגורם מרכזי בדמוגרפיה ההתנחלותית. אליהם יש להוסיף את כוחם החשוב של גורמי הימין בכנסת ומחוצה לה, שמעניקים למתנחלים את הגיבוי הפוליטי הדרוש. אין כמו דבריו של יו”ר הקואליציה, ח“כ יריב לוין, אל רה“מ נתניהו – “במקום שבו יקום מנהיג בליכוד שינסה למסור חלקי מולדת, האיש הזה לא יהיה חלק מהליכוד” (14.10.2013) – בכדי להמחיש את עוצמתם ותעוזתם של נציגיהם הפוליטיים של המתנחלים.
למען האמת, מאז מלחמת ששת הימים היה ככל הנראה עשור אחד בלבד שבו ניתן היה “להחזיר שטחים” ולקרב שלום: 1977-1967. בשנים הללו שלט המערך, ומבחינה אידיאולוגית היה עשוי לוותר על שטחים. אולם משזה לא ארע ומשעלה בגין לשלטון עם “20 אלוני מורה”, כבר לא היה סיכוי של ממש לעשות שינוי. במהרה חל טישטוש גבולין בין “מדינת ישראל” ל”ארץ ישראל” ונפרץ לתמיד גבולנו המזרחי.
ולא מדובר בתיאוריה: מגוש קטיף למדנו, שגם פינוי של 7000 נפש, משטח שאינו ברמת הקדושה של “ארץ ישראל”, מְקרב מלחמת אזרחים; ומגבעת האולפנא למדנו, שגם פינוי של חמישה בתים ביו”ש הוא משימה גדולה ובעייתית. אי לכך, אין כל אפשרות לפנות מאות-אלפים מבלי שתפרוץ מלחמת אזרחים ממש. לא משאל-עם ולא “נסיגה חד צדדית” (כפי שמציע המכון למחקרי ביטחון לאומי) יביאו לפינוי המתנחלים. יתרה מכך: גם עבודתו החשובה של יונתן מנדל (“האולטרסאונד של פלסטין“, הארץ 20.9.13), המציגה את מבנה הגיאוגרפיה “האופטימאלית”, אבל הבלתי-אפשרית, של מדינת פלסטין עם תום המו”מ – אינה דרושה כאן. מפעל ההתיישבות ניצח! ניצח, כלומר, ניצחון פירוס. ארץ ישראל ניצחה את מדינת ישראל, ומדינת היהודים, האחת ויחידה, הולכת ונכחדת. הימין לא היטיב לראות לאן כל זה מוביל, ואולי לא רצה לראות, ובמו-ידיו מביא חורבן על מה שלכאורה כל-כך חשוב לו. יש סרקאזם בוטה בעובדה, ש”ממשיכי דרכו של ז’בוטינסקי”, הציוני-המדיני וממשיכו של הרצל, לכאן הביאונו.
האם קיים פיתרון אחר שבאמצעותו ניתן ליישב את הקונפליקט המתמשך בין שני העמים הנאבקים על מימוש זכויותיהם הלגיטימיות לחיות במסגרת עצמאית בשטחי הארץ הזאת?
בפני מדינת ישראל יוצבו, לאחר כשלון השיחות הנוכחיות, שתי אופציות חדות: הראשונה היא המשך המצב הקיים, בו ישראל שולטת בפלסטינים; והשניה – מדינה דו-לאומית דמוקרטית. ספק רב אם העולם יאפשר לישראל עוד 46 שנים של שליטה בפלסטינים כפי שהיו מאז 67′. למרות שהאפשרות הזאת נראית על-פניה בעייתית פחות מאפשרויות אחרות, היא עלולה להביאנו לבידוד בין-לאומי בנוסח דרום אפריקה. לישראל אין פוטנציאל כלכלי-חברתי לעמוד מול חרם עולמי מתמשך, והתוצאה תהיה משבר חמור והרה-אסון, בין צורך לסיים את הכיבוש לבין חוסר יכולת לעשות זאת.
הנתונים הללו – הפשוטים להבנה גם אצל מי שאינו חוקר מקצועי של ההיסטוריה, המשפט, הסוציולוגיה והדמוגרפיה של ארץ ישראל – מביאים אותנו אל אופציית המדינה הדו-לאומית. כאן אני עושה מה שרבים נמנעים ממנו: מכניס את ידי לאש. מדינה דו-לאומית, מן הירדן לים, כבר אינה מדינת ישראל ואינה מדינתם של היהודים אזרחי ישראל והעם היהודי. היא נעשית מדינתם המשותפת של יהודי ישראל וערביי פלסטין.
כפי שנכתב עד כה, מאוחר מדי להזדעזע; צריך להיערך. אמנם נפסיד את מדינת ישראל היהודית, אבל בהתכוונות נכונה אפשר להגיע לפתרונות חלופיים מניחים את הדעת. מרעיון הקנטונים, דרך מדינה דו לאומית ללא חלוקה פנימית, וכלה ב”שתי מדינות” במסגרת טריטוריאלית אחת המנהלות ביניהן יחסים מיוחדים.
בעיות קשות אחדות דווקא עשויות להיפתר ביתר-קלות בַמסגרת הדו-לאומית: שאלת ירושלים; בעיות המים; השפכים; הביטחון (שייהפך מהגנה על “גבולות” לבטחון-פנים); ועוד. מאידך גיסא, חוק השבות ליהודים ולפלסטינים ודאי יקשה על התהליך. התנאי להצלחה של המהלך הוא קיומה של מדינה – או קונפדרציה – דמוקרטית באופן מלא: זכויות אזרח שוות לכולם.
“סוף מעשה במחשבה תחילה”, נאמר במקורותינו. נראה שהגיע הזמן להיפרד מרעיונות ישנים שהיו טובים לזמנם, אך כיום אינם ישימים עוד. חובה עתה להשקיע מחשבה ותכנון מדוקדקים כדי לממש את האפשרות הדו-לאומית בצורה הטובה ביותר. ניתן לומר שהתגלגלנו למקום הזה מבלי שנרצה בכך, אבל משהגענו אליו חובה לעשות את הטוב ביותר בכדי לשמור על האינטרסים הלאומיים והקיומיים של מדינת ישראל והעם היהודי.
האם נשכיל הפעם להתבונן בעיניים פקוחות על המציאות שיצרנו ולעשות את הנדרש?
אברהם פרנק הוא בעל תואר שלישי בחינוך, וכותב בנושאים שונים. חבר מפלגת העבודה


