• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

על פוליטרוקים וכלכלנים

יוסי דהאן

רציתי לכתוב הבוקר על דן מרגלית כמשל להשחתה של התקשורת הישראלית (אפשר היה להתחיל את אותו דיון בבן כספית, ארי שביט, אמנון אברמוביץ` ורבים אחרים מאליטת מעצבי הדעת הקהל הישראלית), אבל באמצע השבוע קראתי מאמר של כלכלן נאור היוצא להגן בחרוף נפש על ערכי המדע והחירות שהרגיז אותי לא פחות.

לא לעיתים קרובות אדם מבטא באופן ברור וחד משמעי את השקפת עולמו, כך שניתן לבחון אותה ללא צורך בעבודת פרשנות מרובה. מיכאל בן גד, מרצה לכלכלה באוניברסיטת חיפה וחבר מועצת האגודה הישראלית לכלכלה, כתב ב”דה מארקר” מאמר בשם “לפוליטרוק אין אויב גדול מהכלכלן”, הפוליטרוק אותו תוקף בן-גד הוא יאיר ברק העוסק בהיסטוריה של המחשבה הכלכלית במכון כהן באוניברסיטת תל אביב. ברק, כותב מעניין וביקורתי שמאמריו הם משב רוח מרענן בעמוד הדעות, הציג במאמרו,  “את הכלכלנים מעניין רק האגו – וזו עובדה מדעית”, מחקר של ארבעה חוקרים שבחנו את עמדותיהם של סטודנטים שהחלו ללמוד כלכלה ומצאו ” כי בקרב מי שהחלו ללמוד כלכלה ניכר שיעור גדול במיוחד של צעירים שבמרכז עולמם ניצב האגו שלהם ושאיפות להישגיות חומרית רבה, כוח, הצלחה וסטטוס חברתי גבוה. כאשר נבדקו ערכיהם של סטודנטים לכלכלה עם השלמת לימודיהם, התברר כי לא חל בהם כל שינוי”.

מיכאל בן-גד סבור שברק הוא פוליטרוק ובמאמרו הוא מבחין בין שני מחנות – “אוהבי החברה והאנושות הגדולים” שמאחריהם “מסתתר לעתים פוליטרוק קטן מאוד, לבין הכלכלנים דוגמתו,  שלדברי בן גד, מרביתם הם בעלי השקפה ליברלית, ש”הערך החשוב ביותר שאנחנו מלמדים את הסטודנטים לכלכלה הוא הענווה. מענווה זאת צומחת האמונה בשוק החופשי והרתיעה מהתערבות מיותרת מצד הממשלה”.

על מנת להדגים את ההבדל בין הפוליטרוקים הפטרנליסטים לבין הכלכלנים הענווים והליברלים מציג בן-גד את המחלוקת סביב מכירת תדרי שידור וכך הוא מציג את המחלוקת בין שני המחנות:

“כלכלנים מניחים שמי שקונה את התדרים מרוויח בהתאם לשיעורי ההאזנה והצפייה – לכן היזם כבר ידאג להתאים את התכנים לטעמי הציבור הגדול ביותר שניתן.
כאן בדיוק מתעוררת הבעיה היזמים ישיאו את רווחיהם על ידי התאמת לוח השידורים לטעם הציבור הרחב במקום להשביח טעם זה ולחנכו. לאלה שמדברים בשם החברה אין חשש שהיזם הפרטי לא ירצה לשרת את רצונותיו של הקהל הגדול ביותר שניתן, אלא חשש מוצדק בהחלט, שבמרוץ אחר הכסף היזם פרטי עלול לשרת את רצונות הציבור טוב מדי. כאן גם טמון עיקר ההבדל בין השקפת העולם הליברלית שבה דוגלים מרבית הכלכלנים, זו שמאמינה ביכולתו ובזכותו של האדם הממוצע, אפילו במישור התרבותי, לבחור במה שברצונו לצרוך, והדעה הנגדית שדוגלת בכפייה ופיקוח ממשלתי, בשם ערכים היכולים, כמובן, להיות נעלים לכשעצמם.”

בשם ערכים ליברליים, בן גד תובע לתת לשוק לעשות את שלו ולהמנע ממעורבות ציבורית שתכתיב לזוכים בתדרי השידור כללים שיגנו על האינטרסים הציבוריים. שווקים חופשיים מאפשרים לצרכנים לקבל את מה שהם רוצים והתערבות שלטונית היא בגדר פטרנליזם פוליטרוקי. טענה זו היא טענה ותיקה המושמעת לא רק על ידי כלכלנים דוגמת בן גד אלא גם על ידי תאגידים כלכליים החושקים בזכיונות והמפרסמים שרואים במרחב התקשורתי  שוק למכירת סחורות.

אולם בדיוק בדוגמה זו נחשפים כשלי המחשבה הפשטנית האידיאולוגית האורתודוכסית של כלכלנים כבן-גד שהרהור נוסף על אמונותיהם הדתיות היה מוביל אותם אולי למסקנות אחרות.

אחד האנשים המעניינים הכותב כיום על תקשורת, שווקים ודמוקרטיה הוא Edwin Baker, פרופסור למשפטים מאוניברסיטת פנסילבניה. בייקר חושף בספריו את כשלי אנלוגית השוק לתקשורת ומצביע על תפקידה הדמוקרטי של התקשורת. לטענת בייקר ההסדרים הכלכליים הקיימים בשוק התקשורת אינם מבטיחים לא הוגנות ולא יעילות, ומאפיינים ספיציפיים של שוק התקשורת יוצרים כשלים דרמטיים בסיפוק העדפותיהם של בני אדם.

הרעיון שהשוק מספק את מה שאנשים רוצים צריך להיות מלווה בהסתייגות “בהינתן מחיר המוצר ויכולת האנשים לשלם אותו”. אולם למוצרי תקשורת יש החצנות חיוביות והחצנות שליליות שאינם משתקפים במחיריהם.

ניקח לדוגמה אחת מהההחצנות החיוביות, כך מתחקירים של עיתון איכותי העורך תחקירים החושפים שחיתויות נהנים כל האזרחים גם אלה שאינם רוכשים  בכספם את העיתון, כיוון שכתוצאה מהתחקירים הם חיים בחברה פחות מושחתת. באותו אופן בחברה שבה כלי התקשורת מרחיבים את אופקיהם של קוראיהם וצופיהם נהנים גם אזרחים אחרים שאינם קוראים או צופים בכלי תקשורות אלו כיוון שהם חיים בחברה שבה כתוצאה מפעילות כלי התקשורת האיכותיים אזרחים זוכים לידע ולפיתוח חוש הביקורת שלהם.

למוצרי תקשורת יש גם החצנות שליליות, אם כלי התקשורת בחברה שבה אנחנו חיים הם שטחיים, סנסציוניים ונעדרי אתיקה מקצועית הם תורמים להתנהגות אזרחית לקויה, כך לדוגמה הם גורמים לכך שהתנהגותם הפוליטית של האזרחים בבחירות מבוססת על ידע חלקי ומוטה.

כך בניגוד לתפיסה הכלכלית הגסה והפשטנית של כלכלנים דוגמת בן גד, בייקר טוען שהשוק מוביל לתמחור מוטעה של המוצר, קיימות עלויות שאינן מופנמות על ידי היצרנים.

כך מוצרים שלהן החצנות שליליות נמכרים במחיר נמוך מהמחיר החברתי שלהם, בעוד שמוצרים המייצרים החצנות חיוביות שהיו צריכים להמכר במחיר גבוה יותר אינם נמכרים במחיר זה.

ובהינתן הכלל שאנשים רוכשים יותר מוצרים שמחירם נמוך אנשים ירכשו יותר מוצרי תקשורת היוצרים החצנות שליליות ופחות מוצרים היוצרים החצנות חיוביות.

הציפיה של בן גד שהשוק יפתור את בעיית התקשורת לוקה בחוסר הבנה נוסף.

בייקר מצביע על כך שלא כמו בייצור מקררים או טוסטרים, חלק גדול ממחירו של מוצר תקשורת, עלות התחקיר הכתיבה, עריכה, מתרחשים כאשר מייצרים את העותק הראשון של העיתון, העלות השולית ליצירת עותקים נוספים היא נמוכה מאד יחסית. זהו אפיון של מה שמכונה טובין ציבוריים (Public Goods), טובין שהרבה אנשים יכולים לצרוך אותם ללא גרימת נזק לצרכן הראשון (כמו ביטחון). לכן כאשר מוצרי תקשורת לא יהיו מסובסדים על ידי מפרסמים, או הציבור,  לא ניתן יהיה לייצר את המוצרים הללו.

נקודה שלישית. בניגוד להנחות הרגילות של כלכלנים אודות התנהגות אנשים בשוק המניחות שלצרכנים יש ידע מלא אודות המוצרים, בשוק מוצרי התקשורת קיימת א סימטריה של אינפורמציה בין היצרן לצרכן וזאת בשל היכולת של המפרסמים והמוציאים לאור להשפיע על התוכן מבלי שהצרכן יבחין בכך.

נקודה רביעית ואחרונה, חשוב כנראה לחזור ולהזכיר את העובדה הפשוטה ששווקים ממלאים את ההעדפות של אנשים שיש להם כסף, אולם בחברה דמוקרטית קיימות העדפות שיש לממש גם ללא יכולת של האנשים לשלם. בחברה דמוקרטית אנחנו מניחים שלילדים יש זכות לקבל שירותי חינוך גם כאשר אין להוריהם אמצעים כלכליים, או ליהנות מזכות הבחירה, שבעבר הייתה תלויה באמצעים כלכליים, ללא מבחני אמצעים כלכליים.

באותו אופן חלק מתכני התקשורת מהווים אמצעי הכרחי למימוש אזרחות בחברה דימוקרטית. על מנת לפעול כאזרחים משכילים וביקורתיים ולעצב את חייהם הקולקטיביים אזרחים זקוקים למידע שיאפשר להם לעשות זאת. תכני תקשורת אלו צריכים להינתן באותם תנאים כמו חינוך וזכות הצבעה ולא על בסיס יכולת התשלום או בתנאי השוק התקשורתי הקיים. צריך לחזור ולהדגיש שתקשורת עצמאית ובלתי תלויה מאוימת בחברות דמוקרטיות היום לא רק על ידי השלטון אלא בעיקר על ידי בעלי הון דוגמת מרדוק, ברלוסקוני והשוק התקשורתי הכלכלי המאופיין בריכוז בעלויות צולובת ואנכיות שכוהני דת כלכליים דוגמת בן-גד, המנחיל לסטודנטים שלו ענווה, מעניקים להם לגיטימציה. באשר לענווה, אולי על מנת להנחיל את המידה הטובה הזו מן הראוי שהכלכלן ינסה שיטה פדגוגית ותיקה ויעילה כמו דוגמה אישית.

כנראה שיעניין אותך גם: