• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

הצביעות שבזיכרון הרשמי של השואה

מיכה רחמן

הדברים האלה אולי אינם חדשים אבל חשוב להגיד אותם דווקא בערב הזיכרון לשואה ולגבורה (המאמר נכתב בערב הזה). השימוש הרשמי שעושה מדינת ישראל ונציגיה בזיכרון השואה יוצא כנגד כל סיבה מוסרית שניתן להעלות על הדעת לקיומו של יום כזה. התכנים החוזרים ונשנים מחזקים רק את הלאומנות הישראלית, מצדיקים את השימוש החוזר ונשנה באלימות להשגת מטרות לאומניות (למשל כיבוש השטחים והמשך החזקתם), והעיקר: המאפיין המבני המרכזי של זיכרון השואה הרשמי הוא הם, הם, הם אשמים, ורק לא אנחנו.

יוסף טומי לפיד בנאומו בטקס לציון יום השואה והגבורה ב”יד ושם” הערב, חידש חידוש מעורר השתהות כשהעז לגנות בהזדמנות זו את רצח העם בקמבודיה, רואנדה וחבל דרפור. ובהמשך כמובן חזר והצטלב שבע פעמים כשקבע ששואה הייתה רק אחת ויחידה לעם היהודי. ההעזה שלו התבטאה בעצם הדיבור על פשע של רצח עם של מישהו אחר, אבל כמובן הס מלהזכיר את פשעי המלחמה של מדינת ישראל היום. המיתוס המטופח היטב, עליו גדלנו, מאז היינו ילדים, ששואה יש רק אחת. הנימוקים העובדתיים וההגיוניים חשובים פחות מהמהות: רק אנחנו, היינו קורבנות ונשאר הקורבן לעד,  ולכן מותר לנו לכבוש ולהרוג בהם.

ראש הממשלה, אהוד אולמרט, בנאומו באותו אותו טקס הערב, הרגיש חובה לקשור את זכר השואה למסר מוסרי כלשהו. ואז נאלץ כמובן לשקר במצח נחושה (בנוסח האורוליאני הידוע שלו): “דגלנו חייב להיות דגל של חירות וצדק, דגל האחווה, הסובלנות וכבוד הדדי בין העמים. דגל של שלום וידידות  חוצי גבולות ומרחבים”.  את זה אומר מי שמנהל מדיניות קיצונית של המשך הכיבוש, שלא משאיר שום אופציה אחרת זולת עוד מלחמה עוד הרג של פלשתינים. אבל זה לא רק אולמרט, זה האתוס המבני של זיכרון השואה מותר להגיד הכול חוץ מזה שאנחנו עצמנו הולכים ונהיים קלגסים.

שכן זיכרון השואה מיסודו נועד להגיד שאנחנו היחידים והמיוחדים, וכל אמירה אחרת פוגעת בקדושת  יום השואה. מה הפלא שבנאומי גולדה הזכורה לרע, בדיוק כמו בנאומו של טומי לפיד הערב, חוזר שוב הדיבור על הלקח המרכזי של השואה: לא עוד. לא עוד נובל כצאן לטבח. המסקנה כמובן מותר לנו להוביל אחרים כצאן לטבח, דווקא בזכות העובדה שיש לנו צבא חזק כל כך שאף אחד לא יכול לנו (עצם השתיקה לגבי פשעי המלחמה שלנו, ואי יצירת הקשר בין פשעים אלה לשואה, בנאומים הערב, כמוה כהסקת המסקנה הזו). כל ההיגדים האלה היו נשמעים כמשפטים שסתירה בתוכם הנוגדים כל היגיון. מה שמבהיר אותם ומנקה מהם את הסתירות הוא חוסר המחויבות המבנית של כל המנהיגים וכל המפלגות הציוניות לגישה מוסרית אוניברסאלית כלשהי. ממש עיוורון מוחלט לצו המוסרי הידוע עוד מימי התנ”ך: אל תעשה לרעך מה ששנוא עליך, וכל בני האדם  נולדו בצלמו ובדמותו של האלוהים. האתוס של השואה בנוי בדיוק אל ההיפך: כל הדברים האיומים הנעשים לאחרים אינם קיימים כי פעם אחת ניסו להשמידנו בצורה איומה כל-כך שהמסקנה מכך היא שגם כשאנחנו משמידים אותם בעצם הם אלה שמנסים להשמיד אותנו.

זיכרון השואה הוא החטא הקדמון, אחריו באה הקמת  מדינת ישראל  כמדינה יהודית ודמוקרטית, שהבסיס והצידוק לה הוא “לא עוד נהיה חסרי בית” (טומי לפיד הערב).  מדינה יהודית-דמוקרטית  אותו אקסימורן (ביטוי המכיל סתירה בתוכו), כמו שכתב ב. מיכאל ב”ידיעות אחרונות” ביום שישי. היסוד הרגשי שמאחורי האקסימרן הזה, הוא האקסימורן שבזכרון השואה: מעשה הניסיון השיטתי להכחדת העם היהודי היה איום ונורא כל-כך לא רק בגלל שהיה שיטתי אלא בגלל שהפר את הציווי המוסרי של קדושת חיי האדם, הציווי המוסרי ההגיוני של אל תרצח פן תירצח, ציווי מוסרי שיסודי אחד ויחיד: האוניברסאליות של כולנו נבראנו בצלמו. שלא כמו שאמר טומי לפיד ניצני המחלה אינם האנטישמיות וגם לא הגזענות, שתי המחלות האיומות האלה יסודם בלאומנות, או במילים אחרות אנחנו הטובים והם הרעים. כל עוד מנהיגים מהסוג שהזכרתי לא ילמדו שגם אנחנו רעים אם אנחנו עושים מעשים הדומים להם, לא נלמד דבר מזיכרון השואה.  

כנראה שיעניין אותך גם: