כל הנחלים זורמים אל ויקי
את ויקי שירן הכרתי אישית רק בשנים האחרונות. הקשר הראשון נוצר בעקבות קריאת רשימותיה ב”ידיעות אחרונות” ובאמצעות המיילים שהיתה מקבלת ממכון ממר”י לחקר תקשורת המזרח התיכון שבו אני עובד. יכולתי להזדהות עם רשימותיה משום שנקודת המוצא שלהן היתה ציונית. נכון, גם אנחנו אשמים, אבל לא רק אנחנו, יש גם צד שני. גם לנו יש זכויות לגיטימיות.
הקשר הזה, עשה אחר כך את הקשר החברתי ליותר מובן מאליו, בדיונים בבית הסופר ובמקומות אחרים. פעם, בוויכוח בסינמטק ת”א על סדרת הטלוויזיה המצרית (האנטישמית) “פרש בלי סוס” היא יצאה להגנתי כשאחד הדוברים האשים אותי ב”ימניות”.
כמי שלא היה במעגל החברים הקרוב של ויקי, יכולתי בהלווייתה, לצד התוגה, להרהר מעט במה שראיתי סביבי: באנשים ובמקום. האנשים הרבים היו תרכובת מעניינת של ציבור שרובו גדל על מחאה חברתית ורצון לתקן עולם, ומיעוטו ציבור שבימים אלה מייצר את הסיבה למחאה הבאה: כוונתי לראשי ערוץ 2 ומגרפות הרייטינג שלו, יצרני “קחי אותי” ו”כוכב נולד”, שמעצבים את עולמנו בהישגיות מדומה ובאושר כוזב ואת עולמם שלהם בעושר ועושר.
שמתי גם לב שהנסיבות הובילו לכך שהאמא של “הקשת הדמוקרטית המזרחית” שחרתה על דגלה בין השאר את המאבק בנדל”ניזציה של הקרקעות החקלאיות, מובאת למנוחת עולם בנדל”ן של קיבוץ עינת.
המראה הזה שבו פתאום “יריבויות” כאילו מתחברות, עורר את מחשבתי על המאבקים שאנחנו מנהלים בחיינו. מה מציב פלוני בצד אחד של המיתרס ואלמוני בצד האחר. מה המשמעות שנותן המאבק לחייו של אדם, החוזר ונאבק שוב ושוב גם לאחר שהפסיד. לאן מוביל סופם של המאבקים. פתאום שאלתי את עצמי: מה, זהו? כאן זה נגמר??
הנדל”ן של עינת, לוחמי הצדק החברתי, יצרני העושר החדש, כולם כאן. מה יותר נכון מהאמירה שאכן כל הנחלים הולכים לים ובמקרה זה – הים הוא ויקי.
ולבסוף: כל כך הרבה אנרגיה פוליטית היתה שם, כל כך הרבה אנשים איכותיים שאיש איש בתורו ניסה להרים איזה נס: מהפנתרים, מהפטיש, מהארגונים, מהוועדים. כל כך הרבה ראשים חושבים, כל כך הרבה ידיים וכל כך הרבה רצון ואין יכולת לגול את האבן מפי הבאר. כאז כן עתה, כנראה שהידיים לא מתחברות חזק. תמיד יש מקום שבו שילוב הידיים ניפרם.


