בפינת השוליים

בדרום העיר, בשכונת בתי רכבת רקובים
נערה על ספסל שומם
לבושה שמלה הדוקה ורגליה ערומות
משוכלות זו בזו, משתפשפות בחלומות
שיופיע איש, יושיט לה יד, ויוציא אותה מהזבל.
ריח גופה מתוק כמו הבטחה שנשמרה
הגוף הפגום כל כך יפה, גבוה ולא מושלם
כמו פרי שעסיסו נלגם
ועדיין בתחתית באר אין קץ
הגוף הפגום, הננטש, הנבגד, המקולל
השנוא, היחיד, המעורר לחלום על גוף אחר
שאיש לא יאהב אותו
כפי שהיא מעולם לא הצליחה לומר:
“אתה יָפֶה גוף, תודה על קליפתך.”
בקצה המדרכה שוכב נער
פניו שחורות ובמצחו פצע אדום.
מול הרמזורים קור לוהט ושבע
שלא יבין לבטן הריקה.