מאה אחוז אנטי-שוויון

התקווה הגדולה של הנשיא אובמה היא נסיקתו בשבועות האחרונים של ניוט גינגריץ’ במירוץ לראשות המפלגה הרפובליקנית. גינגריץ’ הוא אחד האנשים, איך נאמר זאת, הפחות-אהודים בפוליטיקה האמריקאית. הוא אחד האנשים שבתפקידו כיו”ר הקונגרס גרם ליצירת תרבות פוליטית רעילה שנמשכת עד היום, תרבות של שיתוק פוליטי וקיטוב אידיאולוגי שבה לא תיתכן שום פשרה בין דמוקרטים לרפובליקאים.

גינגריץ’ רדף את ביל קלינטון בפרשת מוניקה לוינסקי בשם “ערכי המשפחה”, בעוד הוא מנהל רומן מהצד. לפני כשבוע הוא הציע לחזור לעידן עבודת ילדים כשהכריז שהגיע הזמן שהאחרונים יתחילו לעבוד ולהרוויח כסף. לפני כמה ימים טען שהפלסטינים הם עם מומצא, ולאחר שקמה סערה לא היתה לו בעיה אף להגיד שהם כולם טרוריסטים.

הוא מכריז על עצמו כהוגה מקורי של רעיונות חדשים. בעבר הוא היה מרצה להיסטוריה בקולג’ בדרום ארה”ב, ואנשים שקראו את עבודת הדוקטורט שלו על הקולוניאליזם הבלגי בקונגו גילו שאחת ממסקנות המחקר מפליגה בשבחי תרומת הקולוניאליזם לילידי קונגו. אבל אני רוצה להתעכב על אמירה אחרת שלו – לה שותפים עמיתיו הרפובליקנים באמריקה, חברו בנימין נתניהו ורוב חברי האליטה הפוליטית והכלכלית בישראל – ונוגעת לאי-השוויון בארה”ב. בתגובה לשאלה על דעתו על מחאת ה-99% בוול סטריט, ענה גינגריץ’ ש”המושג 99% הוא אנטי-אמריקאי”.

לעומתו אובמה, ששיעור התמיכה בו כה נמוך בימים אלה, עד שהפרשנים מעריכים שסיכויו להיבחר אינם גבוהים – גילה לפתע מחדש שהוא ליברל וגם נזכר בנזקי אי-השוויון. בנאום בקנזס, שהזכיר נאום דומה לזה של הנשיא תיאודור רוזוולט באותו מקום, הוא דיבר נגד “האנשים הסבורים שאי-שוויון מסיבי וניצול אנשים הוא המחיר שצריך לשלם עבור צמיחה כלכלית”. האנשים הללו כוללים גם את אלה המנהיגים את כלכלת ישראל בארבעים השנים האחרונות. המשוואה הזאת הקובעת שאי-שוויון הוא המחיר של צמיחה כלכלית – מופרכת.

אדוארדו פורטר מציג היום ב”ניו יורק טיימס” מספר מחקרים מעניינים הקובעים שאי-שוויון גדול דווקא פוגע בצמיחה. מחקר של אנדרו ברג וג’ונתן אוסטרי מקרן המטבע הבינלאומית, מגלה שבמדינות אפריקאיות ומדינות דרום-אמריקאיות בהן קיים אי-שוויון גדול, היתה צמיחה לטווח קצר בלבד ולעתים עצירתה הייתה מלווה במחירים כבדים. לעומת זאת, מדינות ממזרח אסיה בהן אי-השוויון קטן יותר הצליחו לצמוח לאורך זמן גדול יותר; במדינות אלו הצמיחה נמשכה יותר מ-24 שנים בעוד שבמדינות אפריקה הצמיחה ארכה פחות מ-14 שנים.

חוקרים אלו מצאו שחלוקת הכנסות תרמה באופן משמעותי יותר לצמיחה כלכלית, יותר מגורמים רבים אחרים כמו איכות המוסדות הפוליטיים באותה מדינה, גודל החוב החיצוני שלה, פתיחות לסחר, רמת ההשקעות הזרות בה ומידת התחרותיות של שער המטבע שלה. לא קשה לראות מדוע, כותב פורטר, אי-שוויון קיצוני מונע הזדמנויות מהעניים, הוא מצמיח עוינות ואי-יציבות פוליטית, גורם לקיטוב ושיתוק פוליטי ובכך מונע ממשלות להגיב לתנודות ומשברים כלכליים. ארה”ב היא דוגמה טובה לכך.