אין עובדות בשטח, רק מיתוסים
צפיתי בפרק ה-600 של “עובדה” ואז קראתי את הודעתו של נתניהו בפייסבוק כי “התחקיר שפורסם אמש בתוכנית ׳עובדה׳ חשף את פרצופם האמיתי של קיצונים בתוכנו, ששנאת ההתיישבות העבירה אותם על דעתם והביאה אותם עד כדי הסגרת חפים מפשע לידי עינויים והוצאות להורג.” לאחר מכן קראתי את הפוסט המצוין של יוסי גורביץ ב״חברים של ג׳ורג׳״, שאני מסופק אם אילנה דיין תקבל את הצעתו לתוכניתה ה-601 – אחרי שהוא מעלה סימני שאלה רציניים ביותר בדבר הקשר בין מערכת הביטחון והארגון הקיקיוני “עד כאן” – לבחון: “האם שירותי הביטחון של ישראל מנהלים מבצע כנגד ארגוני זכויות אדם, בשיתוף פעולה של צה”ל? האם הם עושים זאת באמצעות עמותות קש?” מהלך כזה יהיה הודאה ממשית בכישלונה של ״עובדה״. אמנם דיין הביאה בסוף התוכנית את גדעון לוי, שציין מספר כשלים עקרוניים בתוכנית, אבל דיין הביאה אותו בשביל מראית העין בלבד; היא כבר שידרה את הכתבה כולה.
בסוף כתבתו של חגי מטר ב״שיחה מקומית״, הוא שואל: “[…] איך קורה שכלי תקשורת מרכזי בפריים-טיים חובר בלי טיפת ביקורתיות לארגון לא מוכר, ובלי לשאול שאלות רציניות או להצליב עובדות מרים כתבה שכל מטרתה להתנגח בשמאל, בלי שום בסיס של עובדות לא על השמאל ואפילו לא על האדם האחד שבמרכז הסיפור, בתקופה שבה התקפות כאלה על השמאל הן פחות או יותר התחביב החביב על כל הימין והשלטון [….] ובאופן שמרים להנחתה לראש הממשלה? (וליעלון, ולבנט)? איך זה קורה? אולי התשובה בשאלה”.
אין לי תשובה איך זה קורה. לא ברור מה מוביל את אילנה דיין, עיתונאית בכירה ביותר, לעשות עבודה כל כך רדודה. אבל האמת היא אפילו חמורה מזה: הכתבה של דיין, אותה קיבלה מארגון שהוא ספק עצמאי-ספק ארגון קש של מערכת הביטחון, נערכה כפרופגנדה אפקטיבית ביותר בז’אנר הפסאודו-דוקומנטרי בו מתמחה דיין לאורך השנים. זה לא סתם היעדר תחקיר, עניין חמור מאוד מבחינה עיתונאית (אין ספק שהסיבה העיקרית שהתוכנית “עובדה” נבחרה בידי הארגון “עד כאן” בתור התוכנית שאליה הולכים היא שיש לה שם רציני, וזה עצוב שדיין מבזה את עצמה בצורה הזאת), יש כאן עוד משהו שפועל – ואלו הן מלודרמה ומיתולוגיה.
כך, קטעי המלחמה במהלך המשדר, עם האקשן הישראלי והגבורה ששיאה חלוקת צל”ש סודי, הם רק רגעי השיא בנרטיב שמתחיל כבר קודם, ובהדרגה ממקם את פעילי הימין של “עד כאן” כגיבורים אל מול פעילי השמאל “הקיצוני”. ויש לשים לב למילה ״קיצוני״, שבה בוחרת דיין לתאר את ארגון השמאל תעאיוש בדקות האחרונות של השידור החי באולפן. זהו רגע חשוב, מאחר ובשונה משאר התוכנית המוקלטת בה ישנה הקפדה על המונח הניטרלי “ארגוני זכויות אדם”, לפתע נותנת דיין למראית העין של הסימטריה להתמוטט; זהו למעשה סוג של שיתוף פעולה סמנטי עם הימין ההגמוני וקיצוניותו: פעם השמאל שמעבר למרצ וקודמותיה היה “סהרורי”, היום הוא “קיצוני”, ותוכניתה של דיין כולה היא כתב אישום שנועד להראות את הקיצוניות הזאת דרך עזרא נאווי. כלומר, היא לא באמת נועדה להיות תחקיר טלוויזיוני משמעותי או דיבור אינטלקטואלי, היא נועדה להיות עוד קול אחד בתוך הפוליפוניה ההרמונית והמופלאה של המיתולוגיה העולה של הימין הקיצוני בדבר השמאל. בתוך המיתולוגיה הזאת ניצב עזרא נאווי, האיש ומעשיו, כאשר ה”עובדות בשטח” כלל אינן חשובות. הוא יכול להיות מיתוס מייצג ל”שמאל הקיצוני”, עובדה.
זהו פופוליזם זול, אבל מה זה אומר על המציאות הפוליטית בישראל? את השאלה הזאת דיין לא שואלת, אבל אני מניח שלכולם זה ברור – מדינת ישראל נמצאת בעיצומו של תהליך התפרקות רעיוני ואידיאולוגי, עצם עליית הימין בצורה כל כך חסרת פרופורציה במקביל לתחושת המאוימות הזאת של פעילי הימין והרדיפה של פעילי שמאל, שלא מדליקה אצל אנשים נורות אזהרה מהבהבות של תקופות חשוכות ונוראיות תחת משטרים רודניים כאלו ואחרים. עצם התקיימותה של טלוויזיה פרטיזנית כזאת, ועוד אין ספור תופעות אחרות, כולן עדויות מצטברות לתהליך ההתפרקות הזה. אני מאמין שלעיתונות ישנו תפקיד מהותי וחשוב בשינוי, אבל זהו גם תפקיד שהיא מועלת בו באופן סיסטמתי בישראל, כפי שאנו עדים לעתים קרובות הרבה יותר מדי.


