בעלת הטור השנונה Maureen Dowdכותבת השבוע ב”ניו יורק טיימס” על תאגיד שכירי החרב Blackwater בעירק, איציק כתב אודותיו לפני מספר ימים באתר. כיום מתקיימות בקונגרס האמריקאי חקירות על התנהגות הקאובוים הללו ששולפים ויורים בכל מה שזז בעירק, בין היתר, אזרחים עירקים תמימים.
על התנהגות התאגיד (שבעליו הם תורמים של המפלגה הרפובליקנית) והממשל האמריקאי אפשר ללמוד מהסיפור הזה.
בדצמבר 2006 איש Blackwater שיכור ירה והרג את שומר הראש של סגן נשיא עירק, אדיל אבו מהדי, המימשל אפשר לתאגיד להבריח את היורה מעירק תוך 36 שעות . משרד החוץ האמריקאי הציע למשפחת ההרוג פיצוי בסך 250 אלף דולר. אולם אנשי השירות החשאי סירבו בטענה שהסכום גבוה מידי ובנימוק “שפיצוי גבוה כל כך יכול לגרום לעירקים לנסות להיהרג “. בסוף סוכם על פיצוי של 15 אלף דולר.
הנימוק המעניין הזה של השירות החשאי האמריקאי מזכיר לי נימוק מוסרי דומה שהעלתה בזמנו פליאה אלבק, בכירה בפרקליטות המדינה, שטענה בכתב הגנה מול תביעת נזיקין שהגיש פלסטיני, באוקטובר 1991, אחרי מות אשתו מאש שוטרי משמר הגבול. “שהתובע רק הרוויח ממות אשתו, שכן בחייה היה חייב לפרנסה ועתה אינו חייב, ולכן נזקו הוא לכל היותר אפס”.
נדמה שהמגמה של ביטול תשלום עבור צפייה בתכני עיתונים הולכת ומתפשטת, לאחר ש”ניו יורק טיימס” ביטל את התשלום עבור כניסה לחלק מתכניו, גם עיתון העסקים הבריטי, Financial Times פותח חלק גדול מתכניו לקוראים. העיתון אמנם אינו ביטאון הסוציאליזם הרדיקלי, אבל אפשר למצוא שם מידע וניתוחים כלכליים בעלי ערך ומגוון די רחב יחסית של עמדות כלכליות. זאת בניגוד לצהובון העסקים הישראלי דה-מארקר, שהמינעד האידיאולוגי שלו נע בין תפיסת העולם של רונלד ריגן לזו של מרגרט תאצ`ר. על מנת להתרשם מהפורנוגרפיה החנפנית לבעלי הון ומתעשרים חדשים המאפיינת את העיתון אפשר לעלעל בגיליון החג.