במוסף הארץ של השבת מקיים יובל יועז, כתב העתון לענייני משפט, ראיון מרתק עם פרופ` ריצ`רד פוזנר, שופט ביה”מ הפדרלי לערעורים בשיקגו. הראיון עוסק באדם האובססיבי ביותר למשפטיזציה מוחלטת בחברה בישראל, פרופ` אהרון ברק, שלא מכבר הוריש את כס נשיא ביה”מ העליון לדורית בייניש, והלך “לעשות לביתו” במרכז הבין-תחומי בהרצליה.
מאז אפריל האחרון, בו פרסם פוזנר, בניו ריפבליק, מאמר ביקורתי במיוחד על דרך התנהלותו של ברק (יהיר, תוקפני, כוחני, שתלטן וכו` ), דומה שמשהו התערער בבטחונם העצמי של חסידי ברק, ובתוכם הכתב הנ”ל. הבקורת שמותח פוזנר על ברק דומה דמיון לא מפתיע לבקורות שהוטחו בו בקרב מתנגדיו בארץ. בעוד שכאן נהדפו הבקורות בהאשמת המבקרים בפגיעה בשלטון החוק , הרי שהאשמה דומה כלפי פוזנר תידחה בבוז, ואת זאת מבינים אפילו הגרופיס של ברק. מה עושים במקרה כזה? יועז מצא פתרון יצירתי: פוזנר בעד עינוי עצירים פלשתיניים. גם אם זה נכון, מה זה קשור לשאלותיו הנוקבות של פוזנר בנושא של מינוי שופטים בידי שופטים, שבית משפט הפוסק בנושאים חוקתיים הינו בית משפט פוליטי, שביה”מ העליון של ישראל הוא “האגרסיבי ביותר בעולם”, ש”בישראל אין הבנה של המושג הפרדת הרשויות”, ש”ברק הוא פירט משפטי, השובר את השיא העולמי ביוהרה שיפוטית”. כותב שורות אלה, למשל, הינו מתנגד תקיף לעינוי פלשתינאים (ולעינויים בכלל) ובעד החזרת כל השטחים, כולל מזרח ירושלים, וחרף עובדות אלה מאמץ אל לוח לבו את הערותיו של פוזנר. הניסיון לעשות לפוזנר דה-לגיטימציה משמאל הוא נואל משום שברק שימש כחותמת גומי לרוב דרישותיה של מערכת הבטחון בכל הקשור ליד הקשה שהופעלה נגד הפלשתינאים, ועל כגון דא נאמר: הפוסל במומו פוסל.
לכל בר דעת היה ברור כשמש ש”המהפכה החוקתית” של ברק, שמלכתחילה זכתה לברכת הדרך של חוגים אליטיסטיים בלבד, טומנת בחובה תיבת פנדורה. הרי לא יתכן שבחברה כה הטרוגנית ורב-תרבותית כמו שיש כאן, תצליח שכבה הגמונית דקה – ותהא עוצמתה ככל שתהא – להכפיף על אוכלוסיות שלמות ערכים הזרים להם לחלוטין ואשר מנוגדים תכלית הניגוד להשקפותיהם ולאמונותיהם. ברק מעולם לא הבין את מורכבותה של החברה בישראל, ויותר מכך – הוא לא הפנים את מגבלות הכוח. אם בן גוריון האמין שאו-טו-טו הוא יתיך את המזרחים והחרדים בכורו הלוהט ויהפכם לעיסה אמורפית וצייתנית, הרי שברק מאמין שניתן לעשות זאת בכלים משפטיים.
ברק עיצב את המוסד המשפיע ביותר בישראל בצלמו ובדמותו. בשיטת הסלאמי הוא ניכס לביה”מ העליון עוד ועוד תחומים שעד לכהונתו נחשבו לבלתי שפיטים, ובכך הגשים את חלומו הרטוב, חלום ההכל שפיט. “זכות העמידה” שהוא קידש טישטשה לחלוטין את ההבדלים שבין הרשות השופטת לרשות המחוקקת. אינפלציית העתירות –בדרך כלל של המעמד הבינוני הגבוה, בעניינים פוליטיים מובהקים –העניקו למוסד משפיע זה יותר צביון פוליטי מאשר משפטי. גם איומיו המרומזים של ברק לבטל חוקים שנתקבלו בכנסת ושלא נראו לו, היוו סכנה גדולה ביותר לדמוקרטיה. הפרדוקס הגדול הוא שמי שהעז למתוח בקורת על הבולמיה הברקית הואשם מייד כאוייבו של שלטון החוק. לערכים שברק ניסה להכפיף על האוכלוסיות הלא הגמוניות לא היה –בלשון המעטה – שום סיכוי מלכתחילה. יותר מכך, כל אדם בר דעת יכול היה לחזות את תוצאותיו ההרסניות של חזונו של ברק. בקורת חריפה על האימפריאליזם השיפוטי שלו גם ממשפטנים בעלי שם עולמי היתה רק שאלה של זמן.
הפרגמנטציה האתנית בישראל מחייבת בלמים ואיזונים עדינים בהרכבו של ביה”מ העליון, כמו גם שיקוף של הפסיפס התרבותי בחברה. כאשר הופנו טענות מסוג זה אל ברק הוא מייד הדף אותן בתקיפות והסביר שאינו מוכן “להוריד את הרף”, תוך רמיזה עבה על נמיכות הציפיות שלו ממשפטנים שאינם נמנים עם קבוצת ההתייחסות שלו. האג`נדה שלו, שאת דבר קיומה הוא הכחיש מכל וכל, הכילה בתוכה פרשנות מרחיבה או מצמצמת, שאיפשרה לו לעשות פליק פלאק לאחור או קדימה כדי לקדם עניין זה וכדי לקבור ענין אחר – הכל בהתאמה ישירה למידת החשיבות או הזניחות שהוא ייחס לנושא זה או אחר. על-פי-רוב, ברק היטיב עם החזקים והרע עם החלשים.
יש לקוות שביקורתו הקטלנית של פוזנר, יחד שאר עם הבקורות כלפי תאוות ההתפשטות המשפטית של ברק וניסיונותיו הבלתי מציאותיים לכפות על אוכלוסיות שונות בישראל אמונות וערכים זרים להם, תקנה לנשיאת ביה”מ העליון ולעמיתיה הלכי רוח מידתיים, אשר יציבו בפניהם תמונת מצב נכוחה של החברה בישראל, שיותר מתמיד זקוקה לרגיעה ביחסים שבין המרכיבים השונים שבחברה והורדת מפלס המתח החוצץ ביניהם. שתי אפשרויות עומדות בפני הגב` בייניש: המשך הגשמת קו המגלומניה הברקית (כמעט כתבתי הברדקית…) או ניסיון אמתי וכן להוריד את מפלס המתח בחברה גם בדרך של גיוון שישקף את הרכב שופטיו של העליון וגם בהגנה על החוליות המוחלשות באמת בחברה.