הכנסת מחכה לדפני
הרוב המכריע של העוולות שכנגדן יצאו תנועת המחאה בישראל ובעולם, הם מקרים פרטיים במערכת השגויה מיסודה. יש כאן מאבק בין שתי השקפות עולם שונות על תפקידה של הממשלה ואיזו אחריות היא צריכה לקחת. התפיסה האחת, הניאו-ליברלית, ועוד יותר ממנה הליברטריאנית, נכשלו – והמשבר העולמי המתמשך מאז 2008 ותנועות המחאה מהוות עדות לכך. צריך ואפשר לפעול בתפיסה של שוק חופשי שבו יש לממשלה תפקיד מכריע בקביעת חלוקת ההכנסות במשק לרמה שוויונית ככל האפשר, בפתרון בעיות שהשוק הפרטי החופשי אינו יודע/רוצה/מסוגל לפתור, ובמתן שירותים חיוניים.
שינוי רדיקלי של השיטה אפשרי במהפכה אלימה ואפשרי בדרך דמוקרטית דרך פוליטיקה מפלגתית קיימת או חדשה. כדי שהחלפה בדרכי שלום תצליח, יש לבנות קורפוס של רעיונות חדשים שיתפוס הגמוניה תרבותית במכללות ובאוניברסיטאות. אבל תהליך זה ייארך לפחות דור, ואיני בטוח שיש לנו זמן. לכן צריך לפעול לשינויים ושיפוצים מהותיים במערכת הקיימת. ביצוע השינויים ייעשה באמצעות בחירה באנשים חדשים מעולם המחאה שייכנסו לעולם הפוליטי, שיפעילו כלים ופתרונות שונים המשרתים את התפיסה החדשה, תוך בניית המערכת הכלכלית-חברתית שתחליף אותה.

השינויים הנדרשים צריכים להיות למטרות קונקרטיות ולא מופשטות, להביא להישגים שיהיו מובנים לכולם, כולל לעשירונים הנמוכים. הביצוע צריך להיות מקומי וארצי, לפתרון בעיות מוחשיות מתוך תפיסה רעיונית כוללת. לדוגמה, בניית דירות להשכרה לכל ובמחירים סבירים על ידי הממשלה באמצעות קבלנים פרטיים. אפשר וצריך להניף מספר דגלים: צמצום אי-השוויון במשק בעיקר באמצעות מיסוי הכנסות הון ורכוש ומס הכנסה גבוה על משכורות עתק, שיקום המגזר הציבורי בכלל והממשלה בפרט, ביטול כוחם הפוליטי של בעלי ההון וקבוצות הכוח הכלכלי וכדומה.


