מי מפחד מהבבא סאלי?
חמישי בלילה, שיטוט פייסבוק אחרון לפני שינה. אני נתקל באלבום תמונות שהעלתה חברת הכנסת זהבה גלאון לעמוד שלה, בצירוף המשפטים הבאים:
לפני כמה דקות חשפה כרמלה מנשה ברשת ב’, את הפנייה שהגיעה אליי מהוריו של חייל, שהוא ושאר חיילי היחידה בה משרת, חוייבו להשתתף בביקור בקבר הבאבא-סאלי במסגרת הצבא. נראה שבמקום ששר הבטחון והרמטכ”ל יאבקו בהקצנה הדתית, צה״ל מתיישר עם גופים קיצונים שמנסים להנחיל סגידה לקברים ואבנים במסווה של מורשת. זכותו של כל אדם, אם הוא מאמין בכך, להתפלל על קבר הבאבא סאלי ולבקש ברכה, אך לא ייתכן שזה יהפוך לחובה כחלק ממסלול החיילים בשירותם הצבאי. התמונות לעיונכם.
תמונות מהכניסה לציון הבבא סאלי בנתיבות ואפילו תמונת הקבר בכבודו ובעצמו (שצולמו בחשאי!), צורפו במטרה לזעזע ולהוכיח את אמיתות הפנייה. גוואעלד.

גורמים קיצוניים. שיערתי שזהבה גלאון מעולם לא ביקרה בקבר הבבא סאלי. אני מאמין שאין לה מושג מי היה הבבא סאלי (רבי ישראל אבוחצירה) ומה עושים באתר בנתיבות. יש סיכוי שהיא ניזונה מהדעה ההגמונית הרווחת לפיה “מה הם הביאו, תרבות של כמה קברים?” (נתן זך), ודמיינה איך עטו על חיילינו עדר רוכלים עם חוטים אדומים ועראק קדוש. דברים שכאלה אסור לחיילינו לראות!
זהבה גלאון רצתה לעסוק דווקא בזה. לא במנהג החדש בגני ילדים להניף דגלי ישראל בכל בוקר, לא בטיול השנתי בבית הקברות בתל-חי או בשטיפת המוח בגדנ”ע (יש בתי ספר שכופים על נערים ונערות לצאת לגדנ”ע), לא בתעשיית בתי הקברות שמטפח צה”ל, מבלי להשאיר לחייליו חופש הבחירה. גם לא בשאר הריטואלים הצבאיים-לאומיים החוגגים כאן. מוזר שעל העניין הזה יזמה סקופ לכרמלה מנשה. כחייל הוכרחתי אינספור פעמים להגיע לקבר בן גוריון, מישהו שאל אותי?
חינוך תרבותי פורמלי ולא פורמלי. כמה מהתכנים שספגתי במהלך 12 שנות לימוד ושלוש שנות צבא היו קשורים לתרבות יהודית-מזרחית? קשה לי לזכור כרגע אפילו אחד. במערכת החינוך הזאת לא לימדו אותי את ההיסטוריה של המזרחים או יצירות תרבות מזרחיות. אמרו את זה קודם לפני, אבל צריך כנראה להזכיר: אנחנו המזרחים יודעים לספר כל מה שתרצו על ההיסטוריה של האשכנזים, אבל אם תשאלו אותנו מה קרה בעיראק או במרוקו בתחילת המאה ה- 20, לא תהיה בפינו תשובה.
המסר שמזרחים נדרשים להפנים הוא פשוט וחד משמעי: המשפחות שלכם הגיעו ממקומות חשוכים ומפגרים. לא מלמדים אתכם את ההיסטוריה שלכם, פשוט כי אין אחת כזאת הראויה ללימוד או להיקרא “היסטוריה”. הסיבה שאין למשל יצירות ספרות של מזרחים בתוכנית הליבה בספרות היא בגלל ש“עד תחילת שנות ה- 70 כמעט שאין למצוא סופרים עבריים שהם או אבותיהם לא עלו מארצות אירופה…”, כמו שאמר מפקח משרד החינוך משה גרנות.

אין מוזיאון למורשת הבבא סאלי. אז עולים לקברו. מתפללים, קוראים תהילים, מדליקים נרות. ידידה סיפרה שסבתה הייתה כל בוקר מנשקת את תמונת הבבא סאלי ומברכת את בני המשפחה. אנשים מגיעים לנתיבות לגזור שיער של ילדם בן ה- 3 מחוץ לציון הצדיק, עושים על האש ושותים עראק, מפייטים ומברכים. כל מיני דברים שטרם זכו בהכרה כ”תרבות”, אבל מתקיימים מדי יום ביומו.
הבבא סאלי מעולם לא פגע באיש. רוב ימיו אף היה צמחוני. הוא הנהיג קהילה גדולה בנתיבות, להבדיל מ”יישוב הנגב” של בן גוריון בקיבוץ המנותק. הוא לא יצא לאף מלחמה ולא כבש שטח של אחר. גם כיום, העלייה לקבר הצדיק מייצרת סולידריות חברתית-קהילתית ורב-תרבותית מחוץ לעיני הממסד. לעומת זאת, העלייה לקברי “האבות המייסדים” מטרתה לחזק את התודעה הצבאית-לאומית ובתוך כך את ההגמוניה של עליונות האתוס הציוני, זה שמוזרק לנו בווריד בכל הזדמנות. גלאון מעדיפה שנלך לבקר בקברים של גנרלים ולא אצל מנהיגי פריפריה.
סגידה לקברים ואבנים. זהבה גלאון מקשרת את התרבות היפה, הצנועה והעממית של עלייה לקברות צדיקים עם גופים קיצוניים. תרבות עתיקת יומין ומלאת עושר תרבותי, שקיימת במזרח התיכון מאות שנים: מהמשורר חאפז האיראני, ועד לצדיק הטוניסאי “סידי מנצור” שלקברו עולים עד היום בני כל הדתות מכל צפון אפריקה. גם קברות ר’ שמעון בר יוחאי והרמב”ם היו מוקדי עליה לרגל של יהודים, מוסלמים ונוצרים עוד מהמאה ה- 14 ובוודאי מערת המכפלה, קבל יוסף ורחל ועוד רבים. על ההשפעות החברתיות-כלכליות של תיירות קברים בימי הביניים כבר נכתבו מחקרים.
דתי או חילוני. הגמישות המסורתית אולי לא מוכרת לגלאון או לשאר קברניטי מרצ, אבל בפריפריה המזרחית, רוב האנשים מגדירים את עצמם כמסורתיים ונמצאים בתווך. בשביל גלאון זה או שאתה איתנו או שאתה נגדנו, אין באמצע (דוגמא אחרת מסרטון הקמפיין של גלאון לראשות מרצ). ואם יש לך כובע מוזר על הראש ועולים לקבר שלך לרגל, כנראה שאתה נגדנו.
זהבה גלאון, תזדעזעי. למחרת העליתי באלבום פייסבוק קטן לקיר של גלאון כמה תמונות שמצאתי בגוגל. לאלבום קראתי “זהבה גלאון, תזדעזעי”. המטרה הייתה לעשות גם קצת צחוק מהסיפור ולהאיר את ההתחסדות של גלאון באור הפוך. שמתי שם תמונות של הרמטכ”ל ורון חולדאי מתייחדים ברגע של פולחן-לאומי עם קברים, נערה צעירה מצטלמת עם קבר של הזוג דיזנגוף כאילו היו כוכב ריאליטי, חיילת מצדיעה מול שורות קברי חיילים. אחרי כמה שעות השיבה גלאון:
אופיר, אני לא מזדעזעת מתמונות של חולדאי או של חיילים ליד קברים. הבאבא סאלי היה רב ומקובל ואני מכבדת את אמונתם של כל איש ואישה, אך מתנגדת לכפייתה על אחרים. אתרי קבורתו הוא אתר פולחן עבור אנשים מסויימים וגם את זה אני מכבדת. אני מתנגדת לשימוש במרות שיש לצבא על חייליו לכפייה עליהם להגיע לשם לביקור. את הנושא העליתי בעקבות פנייה של חייל שהביקור הפריע לו, והוא צודק. הנח לטענות העדתיות. אני מתנגדת גם לגרירת חיילים למערת המכפלה, לקבר יוסף, קבר רחל וכד’.
לא מזדעזעת? אם באמת כך, לא הבנתי עדיין מדוע קבר הצדיק מצדיק סקופ לכתבתנו הצבאית וקבר הרצל לא? ייתכן כי התשובה טמונה בכך שאחד נתפס בעיניה כתרבות ואת השני היא מגדירה כ”פולחן” – מעשה בלתי רציונלי, פרימיטיבי וקיצוני. מעשה שמאיים על ציביון כלשהו שצריך לשמור עליו וכזה שיכול לעזור בגיוס מצביעים (כמות הלייקים והתגובות המזועזעות בפוסט המקורי מראות כמה שהקהל של גלאון צמא לכזה מידע).
הנח לטענת העדתיות. במילים אחרות מבקשת גלאון שאתעלם מכך שהיא סבורה שאסור לקחת חיילים/תלמידים לאתרים שקשורים לתרבות מסורתית-מזרחית. “תשכח מזה!” והכי חשוב – אל תתבכיין. כל מזרחי שאי פעם העז להצביע על אפליה או לפרק את אחד המיתוסים הגזעניים המושרשים, נתקל אוטומטית בביטול מצד מי שהמצב הקיים נוח לו. ברוב המקרים הוא גם יואשם בסופו של דבר בגזענות בעצמו, כמו שהואשמתי מעל קיר הפייסבוק של גלאון.
נתיבות וחברון זה היינו הך. האם באמת אין הבדל בין קבר רחל וקבר הבבא סאלי? האם נתיבות נמצאת מעבר לקו הירוק של השמאל הישראלי? וחוץ מזה, אני חושב שאם ביקור במערת המכפלה או קבר רחל לא כרוך בגרימת עוול לאחרים, מן הראוי לקחת לשם תלמידים, כן. “אבל אברהם הוא אבא שלך והוא מחכה לך” – כך שמעתי פלסטיני חברוני אומר לפעילת שמאל יהודיה, כשגילה בהלם שלא ביקרה מימיה במערת המכפלה (בגלל הכיבוש, אלא מה).
אלרגיה. אני תוהה איזהו שמאל שמתפאר בזכויות אדם והומניזם, אבל שונא את תרבותם של בני האדם עצמם. שמאל שמגן על האחר, כל עוד הוא נשאר רחוק ולא מוכר. רוב רובה של האנושות מאמין ומחזיק במסורות רוחניות. אנשים חיים ומקבלים כוח מהמסורת המשפחתית והקהילתית שלהם, ורובם לא חיים לפי מודל של אנושיות אוניברסאלית מנוכרת וחסרת זהות. כיום אנחנו כבר מבינים שגם הגישה ה”אוניברסאלית” הזאת נועדה לחזק את הקבוצה השלטת ולהגדיר את התרבות שלה כתרבות הרלוונטית היחידה. ולמרות שכבר רבים מאיתנו הגיעו להבנה הזאת, עולם כמנהגו נוהג. מרצ כמנהגה נוהגת.

כשהייתי ילד, הייתי בטוח שהתמונה הגדולה בסלון של סבתא היא של סבא שלי, שנפטר. רק בגיל יותר מאוחר התברר שזה היה הבבא סאלי. היו לו פנים טובות וחמות. תמיד שמעתי עליו סיפורים טובים וכל מרוקאי שני אומר שהוא קרוב משפחה שלו. למשל אצלי, סבא של אבא שלי למד עם הבבא סאלי בכיתה במרוקו, ואמא של אמא שלי היא אבוחצירא בעצמה. הבבא סאלי לא היה סמל להטפה דתית או לקיצוניות, להפך. הוא לא היה פוסק הלכה מחמיר או פוליטיקאי ערמומי. הוא היה מנהיג עממי אהוב ומקובל, כזה שלא יכתבו עליו ביוגרפיה מחוכמת, או יקימו מוזיאון למורשתו בישראל, כי דמויות כמוהו וכמו הסבים והסבתות שלנו, הן דמויות ללא היסטוריה או תרבות ראויות לציון, רק “סגידה לקברים ואבנים במסווה של מורשת”.


