האזרח מ' מחפש מקלט
הבירה לא בירה, מה שמתאזן על ידי כך שהסיגריות לא סיגריות; אבל הדרכון חייב להיות דרכון כדי שהם ייתנו לך להיכנס לארץ.
ברטולד ברכט, “שיחות של פליטים”
הכנסת החליטה לאחרונה לציין את שואת הארמנים. ח”כ אריה אלדד, מיוזמי הדיון בכנסת, אף דרש להכניס את הנושא לתוכנית הלימודים בבית הספר, שכן “אי אפשר מטעמים תועלתניים לא לעסוק בנושא הזה”. מעניין שאותו חבר הכנסת הוותיק והפרופ’ לרפואה, אמר רק שבוע קודם לכן כי יש לירות במסתננים שיגיעו לגדר. ובלשונו של אלדד: “כל מי שחודר את גבולה של מדינת ישראל יירה – תיירת משוודיה, סודאנים מאריתראה, אריתראי מסודאן, עזתי מסיני. מי שנוגע בגבולה של מדינת ישראל – נורה”.
כיצד מיישבים שתי עמדות כה סותרות? התשובה הקלה – והלא בהכרח שגויה – היא שאין כאן כל סתירה. זוהי ציניות של פוליטיקאי משופשף: הכרה בשואת הארמנים היא אמצעי לייצר מאזן אימה מול טורקיה בשל החלטתה להעמיד לדין בכירים בצה“ל בגין אירועי המשט לעזה; תכלית הטבח במסתננים היא שמירה על האיזון הדמוגרפי של מדינת ישראל. כך או כך, מדובר, אם תרצו, בהרתעה.
הגם שברור שיש אמת מסוימת בתשובה זו, נראה שלא די בה. הסתפקות בתשובה זו בלבד היא בעצמה מהלך ציני. חייב להיות דבר מה נוסף שמאפשר לאלדד לקרוא לירי חסר אבחנה באנשים. התחלה של תשובה אפשרית לשאלה זו ניתן, אולי, למצוא באופן בו התנסח אלדד: המסע שהחל בתיירת משוודיה – והסתיים באיום הביטחוני שב”עזתי מסיני”; מסע שעבר דרך הבדיות הפוסט-מודרניות: “סודאנים מאריתראה ואריתראי מסודאן”.
הסודאנים מאריתריאה אינם חידוד-לשון מקורי של אלדד. כפי שעוה”ד יונתן ברמן כתב כבר בדצמבר אשתקד, בישראל כל אפריקה סודנים. באופן בו אפריקה מדומיינת כאן, ספק אם יכולים להימצא בה פליטים. הרעב, העוני והמחלות (המדבקות), המזוהים כל-כך עם היבשת השחורה, מקשים עלינו לדמיין סובייקט אנושי ראוי למקלט. גם מדינות אפריקה עצמן – לעולם חזקות מדי או חלשות מדי – אינן נתפשות כמדינות ריבוניות שיכולות להצמיח אזרחים וליצור מרחב של פעולה פוליטית במסגרתו ירדפו אנשים אלה את אלה. נראה שבאופן מעט פרדוקסלי, כדי שניתן יהיה לחשוב על אנשים כפליטים, צריך קודם לחשוב אותם כסובייקטים פוליטיים. אולי זו גם הסיבה לכך שמשרד הפנים מסרב בעקביות לכנות את המסתננים “אזרחים” של מדינה פלונית. הם לעולם יהיו “נתינים” של אותה מדינה. נתונים למרותה של המדינה ללא השותפות העמוקה שהאזרחות תובעת ומבטיחה בו בזמן מהאוחזים בה. וגם, ללא הקונוטציה שנלווית למילה אזרח – קונוטציה של זכויות אזרחיות-פוליטיות שכולנו תובעים לעצמנו מדי יום מחדש.
אנו חיים היום בתוך בדיה. בדיה אליה מגיעים רק סודנים מאריתריאה; שבה מספרים לנו שכל המסתננים הם מהגרי עבודה ובאותה נשימה, טוענים שלא ניתן לגרשם; שבה חדשות לבקרים מועברים חוקים חדשים שקובעים קנסות ומאסרים למי שיסייע ל“מסתננים“, למרות שקיימת התחייבות מפורשת של המדינה שלא לאכוף חוקים אלה; אזרחי דרום-סודן “מגורשים מרצון“; ואפילו עיתונאים ש”היו מהפעילים הצעקנים ביותר נגד גירוש ילדי העובדים הזרים” קוראים בקול גדול: “לא עוד מסתננים“. מתוך הבדיה הקקופונית הזו, הופך קולם של מבקשי המקלט הכלואים בישראל לצלול במיוחד. זהו סיפורו של אחד מהם:
מ’ הוא אזרח אתיופיה ממוצא אורומואי, אשר הגיע לישראל באפריל 2010. מאז, למעלה משנתיים, הוא שוהה בכלא הישראלי ללא משפט מכוח צו משמורת שהוצא לו לפי חוק הכניסה לישראל. עקב כך שמשפחתו הייתה פעילה בתנועת ה-OLF (Ormo Liberation Front) נרדפו האזרח מ’ ובני משפחתו על-ידי הרשויות באתיופיה. אביו ואחיו נרצחו על-ידי חיילים ואילו הוא הושם במעצר שלוש פעמים שונות. לאחר שנעצר בפעם האחרונה, במהלך שנת 2001, הוחזק בכלא כשמונה חודשים כשבסמוך לאחר שחרורו, בפברואר 2002, נרצח אחיו. שלושה ימים לאחר מכן ברח מ’ מאתיופיה ולאחר שנים במדינות שונות באפריקה, הגיע לישראל ולראשונה מאז ברח מרודפיו באתיופיה, הוכנס לכלא. גם הפעם, לא נערך כל משפט והוא לא הואשם בדבר במשך כל התקופה הארוכה בה הוא שוהה בכלא הישראלי. גם הפעם תקופת החזקתו בכלא אינה קצובה ושחרורו אינו נראה באופק.
מאחר שהאזרח מ’ הגיש בקשה למקלט מדיני בישראל, נערכו לו ראיונות מקלט על-ידי יחידת מבקשי המקלט (RSD) של משרד הפנים. הראיון הראשון נערך בשפה האמהרית, אותה מ’ כמעט ואינו מבין; הראיון השני נערך בחלקו בשפה האמהרית, ובחלקו בשפתו של מ’, אורומו. ראיון זה נערך באמצעות מבקש מקלט פלוני אחר שהיה בכלא יחד עם מ’. על סמך ראיונות אלה נדחתה בקשתו של מ’ למקלט בישראל, בעיקר – אך לא רק – בשל סתירות בעדותו שהובילו למסקנה שהוא אינו אמין. מיותר לציין שמ’, כמו רובם המוחלט של מבקשי המקלט בישראל, לא היה מיוצג על-ידי עורך דין באותה עת וגם לא יכול היה להרשות לעצמו ייצוג כאמור.
מאחר שנציבות האו”ם לפליטים בישראל סברה שהליך בחינת בקשת המקלט של האזרח מ’ על-ידי משרד הפנים היה פגום, הפנתה הנציבות את עניינו למוקד סיוע לעובדים זרים. המוקד הוציא את התיק לעוה”ד יוהנה לרמן שהגישה עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בתל אביב. לצרכי רשימה זו, די בכך שנציין שהעתירה נדחתה בסופו של דבר על-ידי בית המשפט, אשר סמך ידיו, בין היתר, על קביעות משרד הפנים בדבר היעדר האמינות של האזרח מ’. על כך הוגש ערעור לבית המשפט העליון.
כנגד כל הסיכויים קיבל בית המשפט העליון את הערעור, שכן פקפק בכך ש”הראיון שהתנהל ביחידת ה-RSD אכן אפשר למערער לשטוח את טענותיו בצורה בהירה, וכי לא נפלו בו אי-הבנות מהותיות, כאלה שיש בהן כדי להשפיע על הערכת המהימנות שבוצעה על בסיס אותו ראיון”. בית המשפט העליון קבע שאין זה סביר שמבקש מקלט דובר אורומו לא ירואיין בשפתו על-ידי מתרגם מקצועי ושגם במקרה כזה, צריך לקחת בחשבון שעלולות ליפול טעויות בתרגום.
בהמשך לפסק הדין של העליון, נקבע למ’ ראיון נוסף ליום 07.06.12. גם ראיון זה קוים בכלא, אלא שהפעם תועד במצלמת וידאו ונכחו בו שני מתורגמנים (אחד מעברית לאמהרית ואחר מאמהרית לאורומו) וגם כותב רשימה זו נכח בו (ללא זכות להתערב במהלך הראיון). הראיון ארך כשמונה שעות (עם הפסקה באמצעו) ובמהלכו נשאל האזרח מ’ על רצח אחיו ואביו ועל תקופת כליאתו ללא משפט באתיופיה. ניכר היה שהזיכרונות מכאיבים לו. היו רגעים בהם בכה בקול רם ודפק את ידיו זו בזו (כדי לסמן את האזיקים בהם נכבל בכלא האתיופי). ברגעים אחרים מחה את דמעותיו בשרוול מדי האסיר הכתומים שלו.
מתוך הראיון הארוך והקשה הזה בחרתי להביא במלואו קטע אחד, בו פקיד משרד הפנים ניסה, בכוח, למצוא סתירה בעדותו של מ’. כזכור, מ’ טען שנעצר במהלך 2001, שוחרר לאחר 8 חודשים וסמוך לאחר מכן ברח מאתיופיה. מ’ גם טען שבפברואר 2002 נרצח אחיו ושלושה ימים לאחר מכן ברח. מובן שאין כאן כל סתירה, אלא שפקיד משרד הפנים התעקש שמדובר סתירה (שמעידה על היעדר אמינותו של מ’). הקטע שלפניכם, כפי שתומלל על-ידי במהלך הראיון, מתאר את השתלשלות העניינים והוא מובא כאן בשלמותו:
פקיד משרד הפנים: אבל אמרת שהיית עצור ל-8 חודשים בשנת 2001 ועל אחיך אמרת שהוא מת בחודש 2 שנת 2002, אז משהו עם הזמנים לא מתאים. יש לך הסבר?
[המתרגמים לא מבינים את השאלה ומבקשים מפקיד משרד הפנים לחזור עליה מס’ פעמים]
האזרח מ’: אני אמרתי שב-2002 אחי נהרג.
פקיד משרד הפנים: אני חוזר על דברי [חוזר על השאלה].
האזרח מ’: הראשון ב-2001 והשני ב-2002. ככה, לפי הסדר, אני הסברתי.
פקיד משרד הפנים: אתה אומר היום שאתה מוכן לחזור מרצונך החופשי לאתיופיה אם אין בעיות לאנשים כמוך שרק היו רשומים כאורומו?
האזרח מ’: אני מוכן לחזור.
פקיד משרד הפנים: תענה בכן או לא. הבנת את השאלות שנשאלת עד עכשיו?
האזרח מ’: אני שואל שאלה: בין 2001 ל-2002, יש שנה נוספת?
פקיד משרד הפנים: אני לא מבין אותך.
האזרח מ‘: [מדבר לאט, כאילו הוא מנסה להסביר משהו לילד קטן] לפי ספירת השנה בין 2001 ל-2002, באמצע, האם יש שנה נוספת ביניהן?
פקיד משרד הפנים: תענה בכן או בלא. הבנת את מה שנשאלת עד עכשיו?
האזרח מ’: שוב חוזר לשאלה שלי. האם יש בין 2001 ל-2002 שנה ביניהן. לא הבנתי.
פקיד משרד הפנים: תענה לשאלה ששאלתי אותך. תענה בכן או בלא. הבנת את השאלות שנשאלת עד עכשיו?
האזרח מ‘: שוב אני חוזר לשאלה לגבי 8 החודשים. לא הבנתי.
פקיד משרד הפנים: אמרת ששלושה ימים אחרי המעצר של 8 חודשים ברחת מאתיופיה ואחר כך אמרת שברחת מאתיופיה אחרי שאחיך מת וזה לדבריך בחודש 2 2002. תסביר את ההבדל בזמנים.
האזרח מ’: אני חוזר ושואל – בין 2001 ל-2002, האם יש שנה נוספת ביניהן?
פקיד משרד הפנים: אתה תענה לשאלות שלי. לא תענה לשאלות – אז אני פשוט ארשום את תשובתך ואסתפק בה. ואם לא הבנת – אתה הוא זה שצריך לענות לשאלות ולא אני. אתה רוצה לענות לשאלה שלי או לא?
האזרח מ’: אני מוכן לענות.
האזרח מ’ טרם קיבל החלטה מעודכנת בבקשת המקלט שלו. הוא עדיין שוהה בכלא ואני מניח שבקרוב, כנהוג במחוזותינו, יקבל החלטה רשמית אשר דוחה את בקשתו למקלט מדיני בישראל. אחד הטעמים להחלטה זו יהיה היעדר אמינות. במדינה בה הסודנים הם מאריתריאה והאריתריאים מסודן, ספק אם יש תשובה אפשרית אחרת.
הכותב הוא עורך דיון במוקד סיוע לעובדים זרים



