• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

יהודית ומתגוננת

יוסי דהאן

לפני שבוע הוציא בג”ץ צו על תנאי, המורה למדינה להשיב בתוך 60 יום לעתירות הטוענות לאי-החוקתיות של חוק האזרחות. החוק מגביל את סמכות שר הפנים להעניק מעמד בישראל לתושבים פלסטינים שנישאו לאזרחים ישראליים. בעיתוי שאינו מקרי הכין שר המשפטים טיוטת הצעה לתיקון חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כך שזה לא יאפשר ביקורת שיפוטית בנושאי אזרחות והגירה. כזכור לפני זמן לא רב הציע השר פרידמן לצמצם את סמכויות בית המשפט לעסוק בענייני ביטחון ותקציב, תפיסת הדמוקרטיה של השר כוללת כנראה שתי רשויות בלבד: הרשות המחוקקת והרשות המבצעת. פרסום הצעת החוק בעיתוי הזה אינו מקרי והוא בגדר איום מפורש על שופטי בית המשפט העליון שלא יעזו לפסול את התיקון לחוק האזרחות.

לא צריך להיות תומך באקטיביזם המשפטי של נשיא בית המשפט העליון לשעבר השופט ברק, המאמץ עמדה מוטעית הפוכה המזלזלת בלגיטימציה הדמוקרטית של הרשות המחוקקת, וודאי לא להיות תומך נלהב של פסיקות בג”ץ,על מנת להבין שהצעת חוק לתיקון חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו של שר המשפטים היא צעד נוסף במלחמתו לצמצום סמכויות בית המשפט העליון להגנה על זכויות אדם, וביטוי לתפיסתו האידיאולוגית שדמוקרטיה היא מימוש החלטות הרוב, בלי להתחשב יותר מדי בזכויות המיעוט, בעיקר כאשר המיעוט הזה הוא ערבי וכאשר זה בא לדעתו על חשבון האינטרסים של הרוב היהודי.

עורך הדין דן יקיר מהאגודה לזכויות האזרח מסביר בפירוט, באתר המעולה לסה פסה, מדוע פסול “התיקון החוקתי שאיננו חוקתי”:

“התיקון פסול הן מבחינה מהותית בשל הפגיעה בזכויות האדם, והן מבחינה מוסדית בשל החתירה תחת עיקרון הפרדת הרשויות והתפיסה של ביקורת שיפוטית של חוקים. מטרת התיקון היא לקבוע נושא שלם, בו הכנסת תוכל לחוקק ככל העולה על רוחה תוך פגיעה בזכויות האדם. זאת מבלי שבית המשפט יוכל לבחון את חוקתיות החוק ולפסול אותו אם הוא פוגע בזכויות האדם ללא הצדקה”.

היום מפרסמת ב”הארץ” פרופ` רות גביזון מאמר באותו עניין, בו היא מצדדת למעשה בעמדת שר המשפטים, שעל בג”ץ להימנע מלהכריע בחוק האזרחות ועליו להשאיר החלטות בשאלות הגירה לכנסת. באשר לתיקון לחוק היא כותבת:

“ השאלה הבסיסית לגבי חוק האזרחות (הוראת השעה) היא אם יש בו פגיעה בלתי מוצדקת בזכויות חוקתיות מוגנות או הפליה פסולה, או שמא יש בו התגוננות לגיטימית של המדינה מסיכונים ביטחוניים. זו שאלה שהיתה שנויה במחלוקת עמוקה גם בין השופטים. בכנסת קיים רוב גדול הסבור, כי אין בחוק פגיעה או הפליה כאלה, וכי הוא נדרש להגנה על אינטרסים חיוניים של המדינה”.

מה שמעניין בדבריה של גביזון זה שהצדקתה לתיקון לחוק מבוססת על טעמים של “התגוננות לגיטימית של המדינה מסיכונים ביטחוניים”. ההצדקה הביטחונית לתיקון היא מופרכת. כפי שכתבנו בעבר באתר זה.

“ “הצורך הבטחוני” מופרך. הוא מופרך מטעמים עקרוניים – כיוון שקיימים אמצעים רבים אחרים, יעילים לא פחות להלחם בטרור. אמצעים שהם פחות דרסטיים מהגבלת הזכות של אזרחים לקיים חיי משפחה. הטיעון הבטחוני מופרך גם מטעמים עובדתיים – המספרים שהוצגו על מעורבותם בפיגועי טרור של פלסטינים שנישאו לאזרחים אינם מחייבים צעד חריג ופוגעני שכזה.”

מעניין שלפני למעלה מארבע שנים עמדתה של גביזון הייתה הרבה פחות ביטחוניסטית והתמיכה שלה בתיקון נבעה מטעמים אחרים לגמרי.

במאמר שפרסמה ב”ידיעות אחרונות” בזמנו הצדיקה גביזון את התיקון לחוק ב”המשך השימור של ישראל שבה מממש העם היהודי את זכותו להגדרה עצמית”.

“מי שסבור כי מוצדק שתהיה מדינת יהודית” כתבה גביזון “חייב לקבל גם מה שמותר לה, ואולי אף חובה עליה, לשמור על התנאים שיאפשרו את המשך קיומה, כול עוד היא אינה פוגעת בזכויות של אחרים, בתוכה ומחוצה לה”.

טיעונה של גביזון הוא בעייתי משתי בחינות: ראשית, היא אינה מציגה שום ראייה, מספרית או אחרת, כיצד קיום הזכות לקיים חיי משפחה של ערבים ישראליים מהווה איום ממשי וישיר על “המשך קיומה” של המדינה היהודית. ושנית כיוון שהבעייה בתיקון היא בדיוק בכך שהוא פוגע באופן חמור בזכויות של אחרים. 

לדעת גביזון “אין להכיר בזכותו של מיעוט לחתור תחת המשך קיומה של מדינת הלאום עצמה”.

מפרשנות לא נדיבה של הטענה הזו של גביזון יוצא שנישואי ערבים ישראלים עם פלסטינים אחרים הם חלק מתכנית ל”פירוקה” של מדינת ישראל כמדינה יהודית. אולם גם מפרשנות נדיבה יותר של דבריה יוצא שהטיעון לקוי.  גביזון נכשלת כאן בכשל קטגורי. היא אינה מזהה כראוי את הקטגוריה הרלבנטית לעניין: לא מדובר בזכויות קולקטיביות של מיעוט, אלא בזכויותיהם של פרטים. מדובר בהחלטתו של כל פרט להתחתן ולקיים חיי משפחה עם מי שהיא או הוא בוחרים. אוסף החלטותיהם הפרטיות אינו מצטרף לפעולה קולקטיבית של מיעוט שמטרתו  – “חתירה תחת המשך קיומה של מדינת הלאום”

לא ברור למה מתכוונת גביזון בביטוי “מדינה יהודית”, מהי מידת “טהרתה היהודית” של מדינה זו? מדוע אין לראות למשל באלפים הרבים של מהגרים לא יהודים ממדינות חבר העמים, המצהירים על אי יהדותם והדבקים בזהותם הלא יהודית,  איום ממשי על אופיה היהודי של המדינה? אולי למען שמירת “אופיה היהודי של המדינה” יש צורך בחקיקת תיקון נוסף לחוק האזרחות שישלול או יגביל את זכויותיהם האזרחיות.

  

“באורח עקרוני” כותבת גביזון “משפחות פלסטיניות אמורות להתאחד במדינתן, ואילו משפחות יהודיות יתאחדו בזו שלהן, עיקרון זה יסייע לעיצוב עקרון ההגדרה העצמית של שני העמים, ויצמצם את הסכנה להתפתחות תהליכי מלחמת אזרחים או אירדנטה בשני העמים”. 

כיוון שהמדינה הפלסטינית טרם קמה, לא ברור מה צריכים הזוגות הללו לעשות. היכן יקימו את ביתם? או שמא התיקון לחוק הוא מעין תרומה סמויה ל”טרנספר” של ערביי ישראל?

כמו כן, על פי ההיגיון של גביזון, מן הראוי היה ליישם את העיקרון שהיא מצדדת בו באופן סימטרי – להכניס תיקון נוסף לחוק האזרחות שיתנה את אזרחותם של  התושבים היהודים בשטחים הנישאים לאזרחי ישראל בתחום הקו הירוק בהשתקעות ביישובים בתחומי הקו הירוק. הסדר  כזה יתרום לשמירת אופיה היהודי של המדינה ולפתרון שתי מדינות לשני עמים, שגביזון מצדדת בו. 

הסכנה בתפיסת “המדינה היהודית המתגוננת” של גביזון ושל התיקון לחוק,  הוא בזיהוי ההולך ומתהדק שבין השיוך האתני למעמד האזרחות. זיהוי זה מקרב את התפיסה הזו לתפיסות אידיאולוגיות אנטי ליברליות ואנטי הומניות שבה ההנאה מזכויות פוליטיות, אזרחיות וחברתיות תלויה בזהות אתנית ולאומית.

העמדה של גביזון על אופיה של “המדינה היהודית ודמוקרטית”, היא עמדה  שבה המושג “דמוקרטית” הולך ומתרוקן ומושג “היהודית” בפרשנותו המוגבלת הופך מפלצתי.

ב 6 לאוגוסט קבעה וועדת האו”ם ליישום “האמנה הבינלאומית בדבר זכויות פוליטיות ואזרחיות”  (אמנה אותה אישררה מדינת ישראל בשנת 1991), כי התיקון לחוק האזרחות מהווה הפרה של סעיפים באמנה וקראה לישראל לבטל את התיקון לחוק.

מאמר שכתבה ב”הארץ” , ד”ר נעמה כרמי, ביקר אף הוא את התיקון לחוק”.

כנראה שיעניין אותך גם: