אבירמה גולן חותמת את מאמרה “תגידו לא” שפורסם ב”הארץ” במשפט הבא:
“גם אם המחיר עלול להיות כבד, הן, יותר מכל א` או ג` אחרת, מחויבות לומר “לא” תקיף ברגע הנכון, וגם אם לא עשו זאת – להפיח רוח חיים בחוק ולהגיש תלונה רועשת ושקופה”.
בקביעתה, מצטרפת גולן למסורת ארוכת שנים של האשמת הקורבן. “למה הסכמת?” שואלת גולן, כאילו החיים כל-כך פשוטים וניצול מיני וניצול יחסי מרות באקדמיה פועלים בצורה פחות אלימה מאשר במקומות אחרים, ואינם גובים מחירים הדומים למחירים אותם משלמת פועלת במפעל לעוגיות – אותה פועלת שהעמידה גולן כניגוד לחופש הפעולה שהיא מייחסת לסטודנטיות מן ה”אליטה”, כדבריה.
ההבחנה אותה יוצרת גולן בין מפעל לאוניברסיטה מעניקה לאוניברסיטה קרדיט שאינה ראויה לו. זו הנחה מודרניסטית מובהקת המייצרת היררכיה ברורה בין גבוה לנמוך; הנחה זו נשענת על האמונה המוטעית כי באקדמיה דברים מתנהלים בנועם, וכי לא יעלה על הדעת שבאוניברסיטה, מעוז הנאורות, תמצא אישה חסרת הגנה כמו העולה החדשה במפעל העוגיות. אך בכל מוסד היררכי ופטריארכלי, החל ממפעל וכלה באוניברסיטה, נשים אמיצות שמסרבות להיכנע לבעלי הכוח משלמות מחיר, וסירובן משול להתאבדות מקצועית, כלכלית ורגשית. ההבדל בין המפעל לאוניברסיטה הוא שהאחרונה נהנית מהילת התקינות שאופפת את המוסד האקדמי בתמיכתם של אנשים כמו גולן, אותה הילה שבחסותה מתבצע ניצול תדיר של נשים וחברי קבוצות חלשות אחרות.
יחסי הכוח בין מרצים לסטודנטיות הם עניין מורכב ופרוץ. פעמים רבות תלוי עתידן של סטודנטיות לתארים מתקדמים בטיב הקשר שלהן עם המנחה ובנכונותו לתמוך בהן. התלות מוחלטת בעיקר כי אין בנמצא מדדים אובייקטיבים להערכת איכות עבודתה של הסטודנטית, במערכת כזו המנחה משמש גם כפרקליט, גם כשופט וגם כמוציא לפועל, והתלות בתמיכתו הופכת טוטאלית. הסנקציות העומדות לרשותו של המרצה רבות והוא היחיד שקובע כיצד להשתמש בהן. במצב כזה, כאשר כל כך הרבה כוח מרוכז בידי אדם אחד, מדוע מתפלאים שנחשפות פרשות כמו אלו שנחשפו לאחרונה? החלטתה של גולן לעסוק במחויבותן של הסטודנטיות לחוק נגד הטרדה מינית תמוהה, ובחירתה לחתום את מאמרה בקריאה לנשים לקחת אחריות, תוך שהיא פוטרת את החברה, את המוסד, ובמיוחד את המרצים מאחריות, מקוממת. לשיטתה של גולן, סטודנטית שאומרת לא נוהגת כפי שראוי שאשת אליטה תנהג, גולן מודעת למחיר הכבד, ודורשת מהנשים לשלם אותו אפילו אם הוא מופקע.
מה מציעה גולן לנפגעות ולנשים בכלל? לוותר על חלום הקריירה האקדמית? לוותר על נגישות לתפקידים בעלי השפעה במרחב הציבורי? מדוע מפנה גולן את הזרקור כלפי המוטרדות ולא כלפי המבנה החברתי המעמיד נשים כל יום בפני הבחירה הלא הוגנת הזו?
אם גולן מבקשת לעסוק ברמת המיקרו ולא ברמת המבנה החברתי והמוסדי, ראוי שתפנה את טענותיה כלפי גברברי האליטה ולא כלפי הדוקטורנטיות, ולו בכל זאת רצתה להיטפל לנשים, יכלה לשאול מרצות פמינסטיות בעלות קביעות על מחויבויותיהן, ולדרוש מהן פעם אחת ולתמיד להפסיק לגרוף רווחים אקדמיים כשהן רוכבות על כנפי פמיניזם תיאורטי שאפילו קמצוץ ממנו אינו בא לידי ביטוי בשטח.
בשעה שהאוניברסיטאות עצמן מתנערות מאחריות ליצירת סביבה המאפשרת את הישנותם של מקרים כאלה, יש לומר כי האוניברסיטאות, ולא הנשים, מחויבות לומר “לא” תקיף. עליהן להכות על חטא, על שנים של טיוח והעדר טיפול, לפרוס חסותן והגנתן על מתלוננות ולהסדיר את היחסים בין סטודנטיות למרצים בצורה פורמלית. על רקע זה, דרישתה של גולן לומר לא אינה עניינית מאחר שאינה מציעה פיתרונות מערכתיים ומגוללת, שוב, את האחריות לפתחן של הנשים, ובמקרה הזה אל החוליה החלשה ביותר בשרשרת המזון האקדמית.
אגב, אתמול שדדו את השכנה שלי. היא אמרה לא, לא שזה עזר לה.