• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

החרם לא נגמר בסופר

אין קל מלהחרים את יקבי ברקן או את בייגל בייגל, אבל ניצול הכלכלה הפלסטינית בידי ישראל הוא סיפור רחב הרבה יותר מסיפורם של כמה מפעלים בהתנחלויות. קריאה להרחבת תחום המאבק
אילת מעוז

נדמה שהקריאה לחרם מעולם לא הייתה מקובלת יותר בחוגי השמאל והמרכז הליברליים. צדק מי שהתריע בפני חברי הכנסת של הימין, שבניסיונם לשלול את החרם רק הגבירו את תופעת החרמות. החרם על מוצרי התנחלויות הוא מתבקש, אחרי עשרות שנים של מדיניות ישראלית שמתעקשת להמשיך ולהעמיק את כיבוש השטחים והעם הפלסטיני, בלי קשר להשתנות המציאות הפוליטית וחילופי שלטון. בדיוק כפי שהמילה נכבה מעולם לא היתה שגורה כל כך בפי המוני בית ישראל לפני שהצעת החוק של ח”כ אלכס מילר הכניסה אותה ללקסיקון.

אולם חרם על ההתנחלויות בלבד לוקה בחסר, משום שהוא מתעלם מהמציאות הפוליטית שיצרה ישראל ומההיבט הכלכלי של הכיבוש נגדו הוא יוצא. הסיבה לכך היא ההצלחה הגדולה של ממשלות ישראל בטשטוש הקו הירוק, שהוביל לחוסר היכולת להבחין בין כלכלת ישראל לתעשיית הכיבוש. תאגידים ישראליים ובינלאומיים מרוויחים מהכיבוש. למעשה, קשה למצוא חברה ישראלית שאינה מעורבת בכיבוש במישרין או בעקיפין, הן בשל ריכוזיות המשק הישראלי והן בשל הרווחים שמציע מצב הכיבוש: הטבות ממשלתיות, גישה לאדמות ולמשאבים ושליטה בשוק סחורות ועובדים שבוי.

מתנחל ממודיעין עלית צופה לעבר בלעין, יולי 2011. חוסר יכולת להבחין בין כלכלת ישראל לתעשיית הכיבוש. צילום: אן פאק / אקטיבסטילס

הקריאות הראשונות לחרם על מוצרי התנחלויות הופיעו כבר בשנות השמונים. מוצרי צריכה הנמכרים בכל מרכול: סלטי שמיר, טחינה אחווה ופטריות תקוע היו רק חלק ברשימה ארוכה של מוצרים שעל הקונה הישראלי להימנע מרכישתם אם ברצונו לשמור על מצפון נקי. במקביל לקריאות לחרם, נשמעו לאורך כל השנים טענות בדבר ההפסד הכלכלי שהכיבוש גורם לישראל. “כסף לשכונות ולא להתנחלויות”, צעקו בשלום עכשיו, בעודם מגלים חוסר עניין אנדמי בסוגיות מעמדיות ובצדק חברתי. מכוני מחקר רציניים, ובראשם מרכז אדוה, הוציאו דו”חות מפורטים המדגימים את ההשקעה הניכרת של ישראל מעבר לקו הירוק. סוציולוגים כמו דני גוטווין התריעו על כך שמדינת הרווחה בישראל חיה ונושמת רק בהתנחלויות, בעודה מנותקת ממכשירי ההנשמה בכל איזור אחר.

עמדות אלו מתבססות על ההנחה הבעייתית שלו רק היו אזרחי ישראל יודעים לאן הכסף שלהם זורם, מיד היו מתרעמים ודורשים לסיים את הכיבוש. עשרות שנים של הסברים מלומדים כאלו לא איששו את הטענה. להפך. התמיכה במפעל ההתנחלויות רק צמחה ממערכת בחירות אחת לשנייה, ואזרחי ישראל מתעקשים שלא להבין את המסר. הם מפנים את זעמם כלפי טייקוני הקוטג’ במקום נגד הקוטג’ים בהתנחלויות.

לא בכדי כשלו אזרחי ישראל מלהבין את ההפרדה המלאכותית בין ההתנחלויות השבעות שמעבר להרי החושך לבין הבורסה בתל אביב. את עקומת ההפסד מהכיבוש אפשר לקרוא בקלות גם כרווח: רווח שאינו מתחלק שווה בשווה בין אזרחי ישראל, אלא זורם לכיסיהן של הדמויות הבולטות ביותר במשק הישראלי. כל השקעה בבנייה בהתנחלות לא רק באה על חשבון מישהו, אלא גם מעשירה מישהו, בדרך כלל את מי שכבר היה עשיר מקודם. כך התהפכה המשוואה: מהפסד לרווח; מטענה כללית על עושק לטענה ספציפית על ניצול.

ניצול הכלכלה הפלסטינית בידי ישראל הוא סיפור רחב הרבה יותר מסיפורם של כמה מפעלים בהתנחלויות. למעשה, פרויקט המחקר “מי מרוויח מהכיבוש” של קואליציית נשים לשלום מצא כי תעשיית ההתנחלויות כולה לא מכניסה מספיק כדי לקיים אפילו את ההתנחלויות עצמן.

הכסף הגדול באמת זורם דרך פרויקטי הבנייה המסיביים, פיתוח התשתיות האינסופי, גזל משאבי הטבע, ניצול כוח העבודה הפלסטיני וכמובן תעשיית הביטחון העצומה. כל החברות הגדולות במשק הישראלי מעורבות בצורה כזו או אחרת בכיבוש: הבנקים שמלווים למועצות מקומיות בהתנחלויות, חברות התקשורת שמספקות שירותים בהתנחלויות, חברות הבנייה שלא חסרה להן תעסוקה, הארגונים החקלאיים וכל החברות הגדולות במשק שמרוויחות מתנאי גישה מועדפים הן להתנחלויות והן לשוק הפלסטיני השבוי. מנקודת מבט כלכלית, אין ספק שהקו הירוק נמחק מזמן.

הכסף הגדול באמת זורם דרך פרויקטי הבנייה המסיביים, פיתוח התשתיות האינסופי, גזל משאבי הטבע, ניצול כוח העבודה הפלסטיני וכמובן תעשיית הביטחון העצומה

אין קל מלהחרים את יקבי ברקן או את בייגל בייגל. אבל כיצד ניתן להחרים את הבנק? האם צריך לוותר על הטלפון הסלולארי משום שחברת מוטורולה מספקת אמצעי אבטחה היקפית להתנחלויות מבודדות? להפסיק לנסוע ברכבת בגלל שהיא בונה את הקו החדש לירושלים תוך סיפוח אדמות של כפרים פלסטינים מעבר לקו הירוק? התשובה היא לא. גם אי אפשר. ההבנה שאי אפשר להפריד בין כלכלת ישראל לבין כלכלת הכיבוש מרמזת שהמאבק בכיבוש צריך להתקיים גם בזירה הכלכלית.

מאבקים בזירה הכלכלית לא מנהלים רק באמצעות חרם צרכנים בסופר, שיטה אותה כולנו מכירים. בעולם הכלכלי יש גם אמצעים אחרים, יעילים ומצליחים: קריאה למשיכת השקעות מחברות המעורבות בכיבוש, פעילות של ארגוני עובדים וקמפיינים צרכניים נוספים כדי לאלץ תאגידים לצאת מהתנחלויות, תמיכה במדיניות השקעה אתית של משקיעים זרים, והפעלת לחץ על חברות ישראליות ליישר קו עם סטנדרטים של חוק בינלאומי וזכויות אדם. כל אלו אינם “חרם” במובן המקובל של המילה, אבל הכוח שלהם גדול מכוחו של חרם צרכנים לאין שיעור.

זו הקריאה שעל השמאל הישראלי לקרוא היום. זו הקריאה שבכוחה, בסופו של דבר, להביא לסיום הכיבוש.

הכותבת היא רכזת כללית של קואליציית נשים לשלום

כנראה שיעניין אותך גם: