לא מחאת סרדינים אלא תביעה של כרישים פריבילגיים

כל מי שרוצה להבין כיצד פועל לובי של המעמד הבינוני הגבוה בישראל וכיצד רטוריקה של שוויון וצדק פועלת להרחבת פערים בחברה הישראלית, היה צריך להגיע היום לאולם ועדת החינוך של הכנסת (שהיה עמוס עד אפס מקום כשחלק מהמוזמנים נותרו בחוץ). זקני הוועדה לא זוכרים נוכחות מסיבית כל כך של אנשים בישיבות הוועדה. שני נושאים עמדו על הפרק: חוזר המנכ”ל החדש בעניין תשלומי הורים והקטנת צפיפות בכיתות, עליו כתבתי כאן לא מזמן ומאפשר לבתי ספר לגבות תשלומים מהורים עבור לימוד לבגרות של מקצוע מוגבר, לימודי העשרה ותוכנית לימודים נוספת. על פי חישוב שערכה עו”ד יעל כפרי, סך התשלומים שישלמו למשל הורים לתלמיד בכיתה י”ב בבית ספר ממלכתי יגיע ל-4,000 שקל בשנה. הורים לתלמיד בכיתה י”ב בבית ספר ייחודי ישלמו 6,900 שקל בשנה והורים לתלמיד כזה בבית ספר ייחודי תורני ישלמו 8,800 שקל בשנה.

בקיצור, התניית קבלת שירותים חינוכיים בתשלום. אולם נושא חשוב זה כמעט ולא נדון היום בוועדה מכיוון שהורי “מחאת הסרדינים” וחברי הכנסת התומכים בהם לא אפשרו לדון בו, בין היתר מכיוון שהם לא שייכים לקבוצה החברתית הסובלת מהיעדר אמצעים כלכליים לקניית שירותי חינוך. אולי אף להיפך, כבעלי אמצעים הם שייכים לקבוצת המרוויחים מיישום חוזר זה.

הנושא השני שעמד לדיון הוא אם כן מה שמכונה “מחאת הסרדינים”: מחאת הורים המסעירה את הארץ בשבועות האחרונים נגד הצפיפות בכיתות במערכת החינוך הישראלית. הטרוניה העיקרית מתמקדת בהחלטת השר פירון לאסור על פיצול כיתות על ידי הרשויות המקומיות. מה שקורה עתה הוא שרשויות מקומיות עשירות בעלות אמצעים מפצלות כיתות ודואגות לכך שהתלמידים במוסדות החינוך שלהן ילמדו בכיתות פחות צפופות, בעוד שברשויות עניות חסרות אמצעים הילדים ממשיכים ללמוד בצפיפות. ההורים שנכחו בוועדה היו מרשויות מקומיות חזקות שבהן כספיהם וכספי הרשות מממנים את פיצול הכיתות. הם העלו טיעונים שונים, בין היתר שאין למנוע מרשויות מקומיות כמו אלו שהם מתגוררים בהן להשקיע בחינוך. הם לא אשמים, טען אחד הנציגים שלהם, שרשויות מקומיות אחרות מעדיפות להשקיע בבניית כיכרות ותאורה ולא בחינוך. ראש המועצה האזורית רמת הנגב והורים מבית הספר האזורי טענו שכפריפריה הם סובלים מהרבה מאד חסרונות, ולכן יש לאפשר להן להשקיע בחינוך – כלומר בפיצול כיתות. משום מה הם לא הזכירו בדבריהם את אי-יכולתה הכלכלית של שכנתן, הרשות המקומית ירוחם, להשקיע בפיצול כיתות. כך למשל אם שרטוט גבולות השיפוט שבין מועצת רמת הנגב לירוחם לא היו כל כך מעוותים ובלתי צודקים, המועצה המקומית ירוחם הייתה יכולה להשתמש בכספי הארנונה שהיא היתה גובה לפצל כיתות ולשפר את רמת החינוך של ילדיה.

כנגד הטענה שהמורים המגויסים ללמד בכיתות המפוצלות עובדים בתנאים של עובדי קבלן, הם טענו שהרשויות המקומיות הן המעסיקות, אבל שכחו משום מה לציין שמורים אלו מועסקים בתנאים נחותים ממורים מן המניין. אולם, הטיעון העקרוני המוסרי המרכזי שעלה בדיון זה ועולה כמעט תמיד גם בדיון הציבורי הוא טיעון “מיטת סדום”. טיעון “מיטת סדום” הוא טיעון ותיק שאומר שזה בלתי מוסרי, בלתי יעיל ואבסורדי לחתור לשוויון על ידי קיצוץ רגליהם של אלה שנמצאים בקצה העליון של הסולם על מנת ליצור שוויון. בקיצור, אתה לא יוצר שוויון בין גבוהים ונמוכים על ידי קיצוץ רגליהם של הגבוהים, על מנת להתאים את כולם למיטת סדום השוויונית. בז’רגון פילוסופי הטיעון הוא שאין הצדקה למה שמכונה leveling down.

אולם הטיעון האינטואיטיבי והאטרקטיבי הזה הוא טיעון שגוי כאשר מדובר במה שסוציולוגים מכנים טובין חברתיים מדרגיים או בלועזית positional goods. מי שמחויב לעקרון שוויון הזדמנויות בתחום החינוך אינו יכול להחזיק בעמדה ששיפור מעמדם של בעלי האמצעים לא יפגע בתלמידים חסרי האמצעים המתגוררים ברשויות מקומיות דלות אמצעים. מהם טובין חברתיים מדרגיים? אלה הם טובין חברתיים שערכם אינו תלוי אך ורק בכמות האבסולוטית שבידי מי שמחזיק בהם, אלא בכמות היחסית שהוא מחזיק בה בהשוואה לזו שמוחזקת בידי אנשים אחרים. חינוך הוא טובין מדרגי.

כך לדוגמה, בהינתן שהיצע המקומות בחוגים מסוימים במוסדות השכלה גבוהה והיצע המשרות בשוק התעסוקה מוגבל יחסית לביקוש, ומספר המועמדות והמועמדים גדול ממספר המקומות המוצעים, הדרך להכריע בין הפונות והפונים היא באמצעות תחרות שעל פיה ייבחרו אלה הראויים להתקבל ללמוד בחוג המבוקש או לזכות בתעסוקה יוקרתית ומכניסה. מי שהישגיה הלימודיים או כישוריה התעסוקתיים טובים יותר מאלו של מתחריה תתקבל למוסד החינוכי או למקום התעסוקה, בעוד שמתחריה המפסידים ייוותרו בחוץ. אפיון זה של הטובין החינוכיים מדגיש את חשיבותן של ההזדמנויות החינוכיות הניתנות לכל תלמיד ותלמידה. מי שזוכה בהזדמנויות חינוכיות רבות יותר זוכה ביתרון על פני אחרים המתחרים אתו על טובין חברתיים מוגבלים.

את העניין הזה ניסיתי להסביר לאחד מפעילי “הסרדינים” שישב לידי הבוקר בוועדה והתריס כלפיי: “מה זה יעזור לרשויות המקומיות החלשות או לחסרי האמצעים שלא יאפשרו להורים או לרשויות המקומיות לממן פיצול כיתות ושירותי חינוך נוספים”. שוב, התשובה היא שזה פוגע בהזדמנות השווה של אלו שממילא מתחילים מנקודת התחלה נחותה. האוויר בישיבת ועדת החינוך בכנסת היום היה מלא ברטוריקה של שוויון וצדק חברתי, אולם מאחורי הרטוריקה עמד בעיקר רצונה האגואיסטי של קבוצת הורים קולנית ובעלת אמצעים להעניק יתרון לילדיהם על פני ילדים אחרים. זו אינה מחאת סרדינים אלא תביעה של כרישים פריבילגיים. לו זו הייתה מחאת סרדינים אותנטית, תביעתם של אותם הורים ורשויות מקומיות מבוססות הייתה צריכה להיות תביעה אוניברסאלית להורדת מספר התלמידים בכל מערכת החינוך ולא קידום האינטרסים הפרטיקולריים שלהם.

בסיכום הדיון, שר החינוך הצהיר שאמנם לא יקומו כיתות מפוצלות חדשות, אבל הרשויות המקומיות יוכלו להשתמש במשאביהן להוסיף שעות רוחב. אם לתרגם את הז’רגון הביורוקרטי הזה ללשון בני אדם, פירון הכריז: אני נכנע, כמובן בשם עקרון שוויון ההזדמנויות ומימוש צדק חברתי.