הזדמנות לכולנו
ביום חמישי הקרוב תערוך תנועת “עיר לכולנו”, רשימה על-מפלגתית שמתכוונת להתמודד בבחירות לעיריית תל אביב-יפו, בחירות פנימיות לקביעת מועמדיה למועצת העיר. תל אביב היא עיר העוברת שינויים מואצים בשנים האחרונות; יותר מבעבר, היא נתונה עתה לחסדיהן של חברות קבלניות ושל בעלי הון העושים בה כרצונם. זו עיר המגרשת מתוכה שכבות אוכלוסייה לא מבוססות (באמצעות צווי פינוי והריסה – עג`מי, כפר שלם, שכונת עזרא, ומכל חלקי העיר באמצעות עלייה בלתי מרוסנת של שכר הדירה). הפערים החברתיים בתל אביב-יפו הם מהגדולים ביותר בישראל (מבין הערים הגדולות, רק ירושלים עולה עליה ברמת הקיטוב). הניסיון להקים רשימה שמציבה במרכז את האינטרס הציבורי, את התושבים, בריאותם, איכות חייהם וזכויותיהם החברתיות הוא בשורה חשובה כשלעצמו, בשורה הראויה להזדמנות מצד כל מי שנאבקים לשינוי חברתי.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
המציאות החברתית המגוונת והמקוטבת של תל אביב-יפו מכתיבה תנאי פתיחה לא פשוטים לגיבושה של אלטרנטיבה פוליטית עירונית. לעת עתה התנועה החדשה לא מצליחה להכיל בתוכה את המיעוט הלאומי הערבי המתגורר ביפו. החיבור בין שתי הערים, בין תל אביב לבין יפו היה מראשיתו, בסוף שנות ה- 40, חיבור כפוי ומלאכותי, שנועד להכפיף את יפו לתל אביב ולהפוך את ערביי יפו למיעוט קטן, נתון לחסדי הממסד היהודי וחסר שליטה בגורלו. לא פלא על כן, שהפעילים הפלסטינים ביפו, המשתייכים לתנועות שונות, מעדיפים קודם כל להתארגן לגוש ערבי יפואי מאוחד ככל הניתן, בטרם ישקלו אם לרוץ ביחד עם רשימה תל אביבית, אשר למרות רעיונותיה וכוונותיה היפות טרם הוכיחה את עצמה. בשלב זה רשימת יפא מתארגנת בנפרד, וההחלטה על היחסים בין שתי הרשימות המתגבשות (כולל אפשרות המיזוג) תתקבל במועד מאוחר יותר.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
לא רק החיבור בין יהודים לערבים אינו ברור מאליו. גם שאלת החיבור בין תושבים פעילים משכונות דרום ומזרח העיר (“דרומים”) לבין פעילים ממרכז ומצפון העיר (“צפונים”) אינו חיבור פשוט. הקו המפריד הגיאוגרפי-חברתי-תרבותי ובמידה לא מבוטלת גם עדתי בין צפון ומרכז לבין דרום ומזרח יוצר הוויות מאוד שונות בתוך אותה עיר. השוני בהוויה, במודעות וברגישויות הנובעות מהן כבר ניכר במעט המגעים שהיו כבר בין פעילים משני חלקי העיר בניסיון לכונן את עיר לכולנו. דוגמא מובהקת להבדלי הרגישות ונקודת המבט ניתן לראות בשאלת התחבורה הציבורית. שיפור התחבורה הציבורית והרחבתה היו אחד הדגלים המרכזיים של קבוצת פעילים ופעילות ממרכז העיר וצפונה שבאו אל “עיר לכולנו” מן התנועה הסביבתית. בתוכנית לשינוי מערך התחבורה הציבורית בתל אביב שאותה ניסחו ניתן דגש חזק על תגבור מערך האוטובוסים. יש לכך בלי ספק גם היבט חברתי מובהק, משום שתחבורה ציבורית נגישה וזולה תאפשר ניידות טובה ונוחה יותר לאוכלוסיות שאינן בעלות רכב פרטי או רישיון נהיגה. אבל מה שמנקודת המבט של פעילים ברוב חלקי העיר נראתה כהצעה גם ירוקה וגם חברתית, עורר התנגדות מיידית בקרב פעילות ופעילים בשכונת נווה שאנן. מבחינתם, הגברת מערך האוטובוסים בעיר פירושה הרעה נוספת באיכות סביבת המגורים שלהם, אשר כבר נענשה בקיומה של התחנה המרכזית ללא כל התחשבות בצרכיהם ואיכות חייהם. הוצאתה של התחנה המרכזית מסביבת מגורים או לפחות פירוקה ההדרגתי הן התביעות החברתיות-אקולוגיות של תושבי נווה שאנן והסביבה. שום תוכנית תחבורתית בתל אביב לא תהיה חברתית ואקולוגית באמת בלי להכיל את התביעות האלה של תושבי נווה שאנן ולהציע להם פתרונות ממשיים.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
מספר מאבקים מקומיים שהתרחשו בשנה וחצי האחרונות הצליחו לחבר בין תושבים ופעילים חברתיים שמסלוליהם לא נפגשו בעבר, תוך יצירת שותפויות החוצות את הזהויות הפוליטיות המקובלות בחברה הישראלית. ההפגנה המשותפת לתושבים מכפר שלם, פלורנטין ויפו מול ביתו של חולדאי זמן קצר לאחר פינוי והריסת מתחם מח”ל-משה דיין בכפר שלם יכולה להיחשב לאבן דרך פומבית בהפגשתם ובתהליכי בניית שותפות עמוקה יותר. בשותפויות כאלה, בתהליכים הלא-פשוטים והלא מובנים מאליהם טמונה הזדמנות לברית משמעותית, שעשויה לשנות את כללי המשחק הפוליטיים-חברתיים. אחד העקרונות המנחים בפעילות הסולידרית עם תושבי השכונות המאוימות היה שתושבי השכונות עצמם מובילים את המאבקים. הפעילים החיצוניים הבאים לסייע מסתפקים בסיוע ובעידוד (משמעותיים מאוד כשלעצמם), אבל משאירים את ההובלה ואת ההחלטות בידי מי שסובלים ישירות מעוולות נגדם נאבקים. השותפויות החדשות היו כרוכות בהתפתחותה של תודעה חדשה. כל תנועה פוליטית נבחנת מחדש בשעות מאבק: מי התייצב בשעות המבחן כנגד הפינוי ומי עמדו בצד ללא מעש ואף שיתפו פעולה עם המנשלים? התשובות לשאלות האלה מילאו וממלאות תפקיד מכריע בעיצוב מחודש של התפיסה הפוליטית-חברתית של רבים מנפגעי הפינויים וצווי ההריסה. אבל היו גם שינויים תודעתיים מכיוון אחר, במפגשים שנוצרו תוך כדי מאבק: פעילי שמאל, ברובם מהמעמד הבינוני, חילונים ואשכנזים (לא כולם), למדו לגלות שגם חובשי כיפות או שומרי מסורת משכונה דרומית יכולים להיות שותפים בעלי ערכים וידע חברתיים ותרבותיים, שראוי ללמוד מהם. היו גם מפגשים בלתי אמצעיים בין פעילים ערבים מיפו לבין פעילים מזרחיים משכונות הדרום, שבהם באו לידי ביטוי הן המשותף והן השונה ביניהם. הרבה מחיצות ודעות קדומות נפלו בדרך, ולא בכיוון אחד.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
המפגשים האלה והשותפויות שנוצרו תוך כדי מאבק והשינויים התודעתיים שהתחוללו במהלכו אינם מובילים בהכרח לשותפות פוליטית ברשימה אחת לבחירות העירוניות. הם מאפשרים לחשוב ברצינות על שותפות במסגרת רשימה כזאת. צריך גם לזכור, שלא כל השותפים בני המעמד הבינוני האשכנזי הפעילים ב”עיר לכולנו” לקחו חלק באותם מאבקים; לא כולם עברו את התהליכים שתיארנו. “עיר לכולנו” היא מסגרת מאוד רחבה ומגוונת, שחלק מהאנשים המגיעים אליה לא היו שותפים סביב מאבק כלשהו. זהו כוחה הפוטנציאלי הגדול, למשוך אליה אנשים מרקע מגוון מאוד, אבל זוהי גם בעיה קשה, כאשר באים לחבר בין מי שהסדר החברתי מפריד ביניהם. עיר לכולנו עשויה לקדם את תהליכי השותפות שתיארנו, אם תשכיל לשלב במקום גבוה ובולט, בעמדות השפעה מכריעות, פעילים ופעילות משכונות הדרום, קצת בניגוד להגיון הסוציולוגי של הקבוצה שהובילה אותה עד כה. העיסוק בפוליטיקה “גבוהה” ו”כללית”, היכולת להתרומם אל מעבר למציאות הספציפית שבה אנחנו חיים, היומרה להיות לא-מגזרי, היא לעולם יכולת השמורה לבעלי פריבילגיות חברתיות, ובראשן ידע ופנאי. אין פלא לפיכך שאנשים מצוינים בעלי ידע רב, פעילים ומסורים מאוד, באים מקרב שכבות הביניים המשכילות, מקרב מי שההישרדות הכלכלית-חברתית שלו מובטחת באופן יחסי. הבעיה היא שאותם אנשים לעתים קרובות אינם שותפים לחוויות היסוד המעצבות את הקהלים, שהם עצמם, בכוונה טובה, שואפים לייצג. הם יכולים להכיר היטב למשל את מערכת החינוך העירונית מן ההיבט המוסדי שלה ואף יהיו להם הערות על תחרותיות היתר והניכור השוררים בה מתוך ניסיונם או ניסיון בניהם, אבל מעולם לא נאלצו להסביר לבן או לבת שלהם, מדוע חברים לכיתה רואים בו “ערס” וחלק ממוריו לא נותנים לו הרגשה שיש לו סיכוי אמיתי בתיכון העירוני ה”אינטגרטיבי” שבו הוא לומד. גם לחוויית המאבק האינסופי על חוקיות המגורים בשכונה לא מוסדרת, בבתים המופקדים לטיפולה של חברת “חלמיש” או “עמידר” או של חברה פרטית שקבלה סמכויות פינוי, לחוויות הקיפוח היומיומי של ילידי ותושבי השכונות, אין תחליף תיאורטי – ושנות לימוד פעילות לא יחליפו אותה ואת הניסיון הנרכש בהתמודדות איתה מתוך השכונות. חוויות הקיפוח האלה כשלעצמן לא מצמיחות מנהיגים ומנהיגות חברתיים – לא לעתים קרובות. אבל כאשר מתוך ההתנסויות האלה, מתוך הידע, התובנות והכישורים שהן מקנות, מתוך המאבקים החברתיים, כן צומחים תושבים פעילים מסורים שגם מפתחים מודעות רחבה למערכות אי הצדק החברתי ולתופעות רחבות יותר – או אז יש תקווה חדשה לחברה כולה.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
אם היא תהיה באמת תנועה לכולנו, “עיר לכולנו” עשויה להביא בשורה משמעותית לשינוי בעיר תל אביב-יפו. אם היא תתגבר על כוחות האינרציה החברתית, על ההרגל להפקיד את הייצוג בידי המשכיל והבעל הראייה התיאורטית הכוללת, ותחת זאת תיתן את ההובלה לפעילים ופעילות שצמחו וחיים בתוך שכבות האוכלוסייה המקופחות (“דרומים”, נשים, חד מיניים), וכמובן אם תכונן ברית מכבדת עם יפא (לפני הבחירות או אחריהן), “עיר לכולנו” עשויה להיות בסיס חשוב בתהליך בנייתן של שותפויות לשינוי חברתי משמעותי. “עיר לכולנו” עם מנהיגות חברתית דרומית – זו באמת הזדמנות לכולנו.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>


