מעבר לסף הדלת שלי
בשבוע הבא יפרסם המטה למאבק בגזענות את דוח הגזענות השנתי. הדוח מורכב מפירות האיסוף העמלני של פרסום גילויי גזענות בישראל, ובמקביל לפרסומו יתקיים כינוס בנושא בכנסת. זהו הכנס השנתי של הכנסת הנערך לרגל יום המאבק בגזענות על ידי המטה למאבק בגזענות, שותפות-שראקה, השדולה בכנסת למאבק בגזענות והמועצה לכפרים הלא מוכרים בנגב. בנוסף יתחיל במקביל קמפיין של המטה למאבק בגזענות ושל שותפות שראקה שמטרתו לשכנע אותנו הישראלים למה גזענות זה רע.
הבעיה בלהסביר לא/נשים מדוע זה לא כזה גליק גדול להיות גזענים, היא כי בדרך כלל אלו שלא משתכנעים סבורים כי הם מצויים כרגע בעדיפות על פני האחרים. למשל, במידה שלא ישכירו דירות בשפירא לפליטים וגם לא לערבים, אז בטח יהיו יותר דירות להשכרה ואולי המחירים יירדו – או לחילופין אולי אף ייכנסו דיירים אמידים יותר שיעלו את ערך הדירות. מבחינתם מדובר במצב של win-win המעודד יציאה לרחובות או לפחות ביקור תמיכה ברב אליהו בצפת.
מה שהם לא מבינים הוא שבמערך הכוחות הקיים, גם הערבים והפליטים וגם אותם תושבים שמחים הם כלי משחק בידיהם של קבלנים שלוחצים ידיים עם חולדאי ותכנוני החלפת האוכלוסייה שלו. הם בסך הכול פרגמנטים בחלום הג’נטריפיקציה הרטוב, שבסופו גם שכונות הדרום ייראו כמו קיבוץ עם שבעה מדורי ועדות קבלה. בסוף התהליך, אותם תושבים ימצאו עצמם יחד עם שאר תושבי השכונות בעיר אחרת.
הדוח נותן מבט רחב על כלל המרחבים בישראל בהם יש גזענות. מה שעולה ממנו באופן מוחלט הוא כי אין בנמצא מרחבים נטולי גזענות, וכי יש הרבה קטגוריות חברתיות שאם את עוטה אותן על עצמך או מדמיינת כי את עוטה על עצמך, תוכלי לחוש גזענות מופנית כלפייך בצורה מוחשית ביותר. נשים נכנסות בדרך כלל בקלות למועדונים, הן עוברות ללא הנד עפעף – לא בגלל פמיניזם מוגבר אלא בדיוק להיפך: מתוך סקסיזם הדורש אובייקטים מיניים במועדון – כאלה שימשכו קהל. הן יכולות להיכנס ולרוב לא ישימו לב לבחורים התקועים בכניסה ועוברים או לא עוברים את סף המועדון במשחק הסלקציה האינסופי.
נדרשת רגישות גבוהה על מנת להבחין בגזענות שחווה האחר/ת. לדעת מה זה להיכנס לאוניברסיטה עם חיג’אב, להבין את המשמעות של הליכה במסדרונותיה של אוניברסיטת תל אביב עם ציצית וכיפה, להגיע לתחנה מרכזית מכוסה בפיגמנטים צפופים או להיכנס לקניון עם שפם. בסופו של יום, רבים מאיתנו נופלים לפרופיליזציה החברתית של שווים יותר ושווים פחות. כל אחד בתחומו. מזרחים, אתיופים, ערבים, רוסים, דתיים וחרדים, מהגרי עבודה ופליטים. ההבנה כי אנחנו לא לבד בדיכוי וכי חלקנו לא רק מדוכאים אלא מהווים חלק מהמנגנון המדכא, יכולה להיות צעד חשוב בהליכה לקראת פתרון.
הכותבת היא מנכ”לית הקשת הדמוקרטית המזרחית, לשעבר חברת מועצת העיר תל אביב יפו ותושבת קרית שלום שבדרום העיר


