"אני מאמינה לך, ואני סולחת לך"
טקסטים שמצליחים לגרום לתחושת בחילה פיזית הם דבר נדיר. איפושהו בבית ספר היסודי דרשו מאיתנו לקרוא את “בית הבובות” של ק. צטניק. אפשר לנחש מה היה הלקח החינוכי שהיינו אמורים להפיק מאותה מטלת קריאה, אבל הספר היה כה מבחיל עד שהרחיק אותי מספרות שואה למשך עשרים שנה.
מהסיבה הזאת הייתי אולי ממליץ לשמור מרחק מרשומות הליך הזיכוי שערך השופט המחוזי משה דרורי לגבר ירושלמי שדרס עובדת בחניון והותיר אותה מדממת על הכביש. אבל מכל בחינה שהיא מדובר ביצירת מופת: תערובת משכרת של גזענות, סחטנות רגשית, עבודת אלילים, שוביניזם, פורנוגרפיה דתית-לאומית, צביעות בירוקרטית, שחצנות, כפל לשון וזחיחות של בעל שררה.
הפרשה נדונה בהרחבה בתקשורת בימים האחרונים, ולא צריך להוסיף עליה כאן מעבר לפרטים העיקריים: כזכור, הנאשם הודה בעובדות אבל דרורי נמנע מלהרשיע אותו, בין היתר בטענה שהרשעה הייתה עלולה לפגוע בניסיונותיו של הנאשם להתמנות לבית הדין הרבני. פסק הדין ניתן לפני כתשעה חודשים ועלה לכותרות לאחרונה כאשר שמו של דרורי הועלה כמועמד לבית המשפט העליון. הליך הזיכוי כלל בין היתר מכתבי המלצה מסגן ראש הממשלה, שר התעשייה, המסחר והתעסוקה, ומהרב הראשי לישראל.
כמו במקרים אחרים של הצפת מידע, גם כאן מה שצריך הוא בעיקרו פרויקט של תיעוד, גזירה וסיכום. רק מעטים מבין אלו שכתבו על הפרשה טרחו לגשת לאתר של פסק הדין ולהביא משם יותר ממשפט אחד או שניים. אבל יש כאן חומר לעוד הרבה עבודה. כל אוסף ציטוטים שנוציא באקראי מתוך התועבה עבת הכרס הזאת יכול לשמש לכמה שיעורים במשפטים, סוציולוגיה, היסטוריה, עיתונות, ספרות, פסיכולוגיה או בלשנות.
המותקפת היא אישה שחורה, עולה מאתיופיה. הנאשם מכנה את מעשהו “יום שחור”. אבל החשיכה האמיתית שייכת למוציא לפועל של הליך הזיכוי, השופט המחוזי משה דרורי, מועמד למשרת שופט עליון במדינת ישראל.
הליך הזיכוי כולל בתוכו שני מהלכים מקבילים של דרורי מול המותקפת ומול הנאשם. דרורי מעודד את הנאשם להביע חרטה תוך הסתמכות על הלכות תשובה של הרמב”ם. מיד לאחר שהינדס את הבעת החרטה של הנאשם, עובר דרורי ללחץ על המותקפת על מנת שתביע מחילה.
המותקפת: […] הוא לקח אותי עם האוטו שלו, הוא זרק אותי בכביש הראשי, יכולתי למות שמה, יכול איזה אוטו לדרוס אותי. הוא כל הזמן מדבר עליו, על כמה שהוא ממהר, כמה שהוא זה, מה עם החיים שלי, אני לא בנאדם? כלב לא זורקים ככה, כלב. אולי חשבת שאני לא אתלונן, אולי חשבת שאני סתם ככה?
הנאשם: גב’ … אני לא נכנס עכשיו לגוף הטענות, לכן יש עו”ד שהוא יעשה את הדברים האלה. אני רק רציתי, וגם התחננתי לקצינה שתפגיש בינינו.
דרורי: אדוני מה אתה רוצה להגיד לה? אדוני זוכר מה שכתוב בחוצבה [צ”ל: בהלכות תשובה] של הרמב”ם? צריך לפייס את חברו עד שחברו יתרצה, אתה לא פייסת אותה בכלל. תדבר איתה, נו, תגיד לה מה אתה רוצה להגיד לה.
הנאשם: אני מתנצל, אני מתנצל בכל לשון של בקשה, תסלחי לי, ואני רוצה שכולם ישמעו שאת אומרת שאת כמו שדיברת, שאת סולחת .
דרורי: תעזוב אותה מה שהיא אומרת, מה אתה אומר. אני למדתי הלכות תשובה, תגיד לי אתה מה כתוב בהלכות תשובה, בהלכות תשובה צריך להגיד שהצד השני מתנצל? אתה צריך! אתה אומר שאתה עשית משהו לא בסדר, תדבר איתה, תגיד לה.
הנאשם: אני אמרתי שאני מתנצל, אבל אני רוצה לשמוע שהיא סולחת, שהיא אומרת.
דרורי: היא עוד לא שמעה אותך בכלל, קודם היא רוצה לשמוע אותך, מה אתה אומר לה?
הנאשם: אני מתנצל בכל לשון של בקשה, בכל לשון של סליחה. חטאתי, עוויתי, פשעתי לך, אני מרגיש שעשיתי לך דבר שהוא נגד השכל הישר, נגד הדת האנושית, אבל הדבר הזה, רק שתדעי, לכן הארכתי לפני כן, שתדעי, זה לא נבע מרוע, חס וחלילה. את מדברת על כלב. אבל חס וחלילה, ההתייחסות שלי היא הרבה יותר, הרבה יותר מאשר אדם, ההתייחסות שלי אלייך היא בצורה שווה כמו כל אחד שאני מכיר.
[…]
הנאשם: היא הייתה על מכסה המנוע.
דרורי: יפה, היא שואלת אותך, איך אתה מרגיש שבן אנוש נוסע על מכסה המנוע שלך, ואתה במקום לעצור ומיד ולפתוח את הדלת ולתת לה לרדת, המשכת לנסוע אפילו חצי מטר, זה מה שהיא אומרת, תענה לה על הדברים האלה.
הנאשם: עוד פעם, זה מעידה חד פעמית שהייתה לי, יום שחור, יום שחור מבחינתי, יום שהוא היה לחוץ מבחינתי, היה לי מצב שלא הפעלתי שיקול דעת, זה התשובה בגדול. […] אני מבקש שוב פעם את סליחתך, והלוואי שהצער שיש לי כלפייך יהיה גם ביני לבין המקום, בדברים של חרטה.
[…]
דרורי: טוב, תראי, אני לא רוצה ללחוץ עלייך כרגע. את יכולה לחשוב על מה שהוא אמר. את רוצה עכשיו להגיד לו שאת מסכימה לסלוח לו, את לא רוצה, כל מה שאת רוצה. את רוצה לקחת את מספר הטלפון ולדבר איתו בטלפון מחר מחרתיים. כל מה שאת רוצה את יכולה לעשות, אף אחד פה לא מכריח אותך מה לעשות. אבל אני אומר לך שהסיכוי שאי פעם תיפגשו ביניכם, חוץ מדרך בית המשפט, הוא קטן מאוד. אם את רוצה עכשיו להגיד לו משהו מהלב שלך, תגידי. אם את לא רוצה להגיד – אל תגידי. את רוצה לחשוב שתי דקות, תגידי אחרי שאת חושבת .
המותקפת: אני לא יודעת, אני לא הייתי בבית משפט אף פעם, ולא עמדתי ככה ודיברתי כל כך הרבה. אני לא יודעת מה להגיד, אני לא יודעת מה להגיד לכם. אני מאוד כועסת עליו על מה שהוא עשה, מאוד מאוד כועסת, אבל אני לא רוצה גם לפגוע בבנאדם, יש לו ילדים, אשתו הייתה בהריון לפני שנה בערך, היא באה אלי בהריון, אני לא רוצה לפגוע בו, אני לא רוצה שהוא ילך לכלא לכמה שנים טובות, אני לא רוצה, לא רוצה, פשוט אני רוצה שכולם ידעו. יכול להיות שהוא עשה את זה בגלל שאני אתיופית, יכול להיות. בגלל שזה שכולם יבינו שאנחנו גם בני אדם, גם בשבילנו יש חוק. אני בטוחה בזה שאם הייתה מישהי ישראלית הוא לא היה עושה את זה. זהו. אני לא יודעת מה להגיד.
דרורי: מר… [הנאשם] שמעת, כמו שהיא נעלבה בעניין הזה שהתייחסת אליה וכל זה, האם אתה רוצה להגיד לה דבר שהוא מאוד חשוב, לי לפחות, שכל מה שעשית שם בכלל לא קשור להיותה אתיופית, או לזה שאתה מתייחס מלמעלה למטה לעבר אתיופים. לכן, היא בתחושה שהיא, לכן היא השתמשה בביטוי חמור מאוד. אני מעט מאוד שמעתי אנשים שאומרים: ‘התייחסו אלי כמו אל כלב’. זה תחושה מאוד קשה שלה, ועל זה אני חושב שאתה צריך לדבר איתה מלבך, ולהגיד לה מה באמת, איך אתה מתייחס אליה, איך אתה רואה אותה בתור בנאדם, תגיד לה, אתה, ביוזמתך, מה שאתה רוצה להגיד.
הנאשם: […] אני לא מבין למה את מרגישה שיש לך איזשהו זהות. ברוך השם אתם נורמאליים ורגילים בחברה הישראלית. זה טעות שאני לא יודע למה היא השתרשה לך. אבל זה, היום הזה אני לוקח את כל האשמה על הכתפיים, על הכתפיים הצרות שלי. בשבילי אותו יום היה יום שחור מבחינתי.
דרורי: תשקלי את מה שהוא אמר. עכשיו אם קשה לך, אם את רוצה לשבת, את רוצה לשתות מים ולחזור עוד כמה דקות. את רוצה לצאת החוצה ולחשוב על הכל ולחזור בעוד כמה דקות?
המותקפת: כן.
דרורי: ולהגיד לי מה את חושבת אחרי שתחשבי, בסדר?
המותקפת: כן.
[…] בעקבות זאת, נערכה הפסקה. לאחר תום ההפסקה:
דרורי: תודה רבה לך. מה את רוצה להגיד?
המותקפת: אני סולחת לו, באמת אני סולחת לו, באמת. תשתדל לא לעשות דברים כאלה. אתה יודע, יכולתי לעמוד באותו יום, היה בא איזה, מלא משאיות עוברות בכביש הזה, זה שם ליד השוק, יכולה לבוא איזה משאית אחת ולדרוס אותי, יכולתי למות. אני רציתי לשלוח [צ”ל: לסלוח] לך, אבל העצבנות שלי לא נתנה לי. באותו יום, אשתך באה ובכתה לי. ועכשיו, איך שאתה אומר את זה – אני מאמינה לך, באמת, אתה אומר את האמת. אתה אומר את זה מכל הלב. אני מאמינה לך, ואני סולחת לך.
הנאשם: תודה רבה לך.
דרורי: תודה רבה. העדות שלך מאוד חשובה, ומאוד חשוב שבאת לבית משפט, תודה רבה לך.
הנאשם: תודה רבה.
לאחר תום הדיונים מסתבר שהמותקפת ראתה את עצמה מחויבת ע”י בית הדין להביע מחילה:
ב”כ המדינה, […] מסרה הודעה לבית המשפט […]:
“[…] המאשימה מבקשת מבית המשפט, כי במתן החלטתו, יעניק משקל מוגבל להליך הגישור הבלתי פורמאלי שהתקיים באולם בית המשפט. זאת מן הטעם, שבשיחות שקיימה הח”מ לאחר הדיון, התברר לה כי המתלוננת פעלה מתוך תחושה כבוד עמוקה לבית המשפט, ועל כן חשה עצמה מחויבת לשתף פעולה בהליך שהתקיים בפורום שאיננו הולם את הסיטואציה, ללא הכנה נפשית והבנה אמיתית של זכויותיה וחובותיה”.
ואולם השופט דרורי דוחה את הטענה הזאת בהכרעת הדין שלו, ומתלונן על אטימות ליבה של התובעת, שדבקה בהליכים “פרקליטותיים” ולא הצליחה להתרשם מגודל הרגע שבו הביעה המותקפת את מחילתה לנאשם:
לאור זאת, לא היה מקום להודעתה של עו”ד דמתי, עוזרת פרקליט מחוז ירושלים (פלילי), לבית המשפט, כפי שנכתבה [לעיל]. […] מבחינתי, עצם הגשת ההודעה לבית המשפט בעניין זה – במקום לסיים את התיק בהסכמה – יש בה מעין הצהרה כאילו התפקיד הפרקליטותי הוא הפרמטר היחידי, אשר דרכו יש להתבונן במה שאירע בבית המשפט. וישאל השואל: האם החוויה המרטיטה, לא חדרה לנימי הנפש של הפרקליטה התובעת?! האם לא הרגישה היא את גדלותו של הרגע?! האם לכל תיק יש רק “מסלול” שבלוני של התנהלות, ואין מקום לשקול, שמא מדובר באירוע חריג ויוצא דופן, אשר מחייב התייחסות אחרת?! את אשר אירע באולמי, ביום 12.7.07, אנצור בזיכרוני שנים רבות, כאחד מן הרגעים יוצאי הדופן והמיוחדים, אשר מוכיחים לשופט, כי כל תיק הנמצא בפניו הוא מיוחד במינו, ולא לכל תיק דרך טיפול שווה ורגילה. חבל שהתובעת לא חשה בכך. על כל פנים, אין בכוחה של הודעתה, להקהות את עוצמת מה שראיתי בעיניי ושמעתי באזניי.
דרורי רואה במהלך שהניע בבית המשפט סוג של כור היתוך בין העדה האתיופית לעדת יוצאי מרוקו, ומסתמך בניתוחו הסוציולוגי על מובאות מ”לול” של אורי זוהר ואריק איינשטיין:
מנקודת מבט “סוציולוגית”, ניתן היה לראות בהליך שבפניי, בישיבה ביום 12.7.07, מעין גשר בין העליות השונות של עדות ישראל, לארץ ישראל. הנאשם, בן למשפחה יוצאת מרוקו, הוא הוותיק, מול המתלוננת, שהיא העולה החדשה.
[את “הפיכת” גל עליה מעולים ארצה לוותיקים, הטיבו לבטא במערכון, שהפך כבר לקלאסיקה, אורי זוהר ואריק איינשטיין, אשר בעצמם מילאו את התפקידים, הן של העולים והן של הוותיקים, בסצינות כפולות: כמי שיוצאים מן האניה, ועולים – פיזית – עם מטלטליהם לחוף, ומולם יושבים שני הוותיקים (שבמערכון הקודם היו העולים), ומדברים על העולים החדשים מלמעלה למטה].
אני חושב שאם תתאר המתלוננת אי פעם, במבט רטרוספקטיבי את חייה בישראל, כי אז המאורע המכונן של חייה, שבו היא התקבלה סופית לחברה הישראלית, כשווה בין שווים, הוא הדיון בפניי. היא החלה את דבריה בהיסוס, בתחושה כי היא אינה נחשבת, ואדם בעל רכב (הנאשם) נהג כלפיה והתייחס אליה, כאל כלב. בהדרגה, נוכחה המתלוננת לדעת, כי שופט מקשיב לכל הגיג מדבריה, שני עורכי דין פונים אליה בנימוס, ולבסוף, גם מי שפגע בה, מתנצל בפניה, ומביע כבוד לעדה האתיופית, ממנה היא באה. אותו אדם, גם מוכן לפצותה, כספית, על נזקיה.
אני משער כי בדקות המעטות, בהן שהתה המתלוננת בהפסקה, ועשתה “חושבים”, היא הבינה את השיפור העצום במעמדה החברתי בין תחילת הדיון לסופו. על כן, לאחר ההפסקה, אמרה המתלוננת, ללא חשש, כי היא סולחת, וזאת גם לאחר ששוכנעה כי התנצלותו של הנאשם ובקשת הסליחה שלו היא “מכל הלב”, ולכן אמרה לו: “אני מאמינה לך, ואני סולחת לך”.
דרורי גם חש כי ההליך השיפוטי שהניע סייע במהלך ההכשרה של הנאשם לתפקיד דיין בבית הדין הרבני, בדומה להכשרת סטודנטים לרפואה באמריקה, המתחזים לחולים על מנת להכיר את תחום עיסוקם באופן כולל:
עתה, לאחר שפסקתי כי הנאשם ביצע את המעשה האסור, אך לא הרשעתי אותו, אם ימונה הנאשם לדיין, בטוחני, כי יזכור, בכל פעם, לפני שהוא שולח אדם למאסר, כיצד חש הוא, כנאשם, מאז 1.1.06. מבחינה זו, ניתן לומר כי הנאשם שבפניי, עבר (אם כי לא באופן מתוכנן), הכשרה דומה לזו שעובר סטודנט לרפואה, בארצות הברית, הרוצה להיות רופא, אבל לא באופן מדומה, כמתחזה, אלא, בפועל ממש. […]
אני מקווה ומאמין, כי הנאשם יפיק את הלקחים ממה שאירע. אם, אכן, ימונה הנאשם להיות דיין בבית הדין הרבני – כמשאלתו – ימלא את תפקידו בזהירות, באחריות, באימה וביראה, ביודעו היטב מה גורלו של מי שהוא דן בו, שכן כך חש בעצמו, מאז 1.1.06.
לקראת סיום פסק הדין, מדגיש דרורי בהתפעמות את השליחות הלאומית והרליגיוזית שמילא התהליך השיפוטי, ומתוודה על הקתרזיס שחווה בגופו:
אם יש צורך בהוכחות נוספות לזיקה הפנימית, העמוקה, בין היהודים בכל אתר ואתר על פני כדור הארץ – כאשר העדה היהודית האתיופית, היא חלק בלתי נפרד מעם ישראל – קיבלנו הוכחה זו, בדרך שבאה לידי ביטוי בסליחתה של המתלוננת, כאמור לעיל. […]
ניתן לומר, בלא כל גוזמה, כי המתלוננת בדבריה אלה, החייתה מן העבר את דבריו של הקב”ה אל משה, לאחר חטא העגל [במדבר, פרק יד, פסוק כ] : “וַיֹּאמֶר ה’ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ”. מבחינתי שלי, נזכרתי בפיוט המושר בפי יהודי אשכנז, בליל יום הכיפורים – לאחר כל נדרי, והווידוי שבתפילה בלחש של ערבית – אשר כל קטע שבו מסתיים במילה “סלחתי”. מעמד ההתנצלות ובקשת הסליחה של הנאשם, והיענותה של המתלוננת לבקשתו, באומרה כי היא סולחת לו, כמו האל, היא, בעיניי, רגע ייחודי, אפוף הוד ושגב, שמעטים מאוד כמותו היו באולמות בית המשפט. במשך כ-40 שנה, כמתמחה, כעו”ד, וכשופט, הייתי שעות רבות, כל יום, באולמות של בתי משפט ובתי דין, לסוגיהם ולדרגותיהם. חוויה מעין זו, של דינאמיקה בין נאשם לבין מתלוננת, שהסתיימה בקתרזיס של סליחת המתלוננת לנאשם, היא היחידה בחיי. עד היום, כאשר אני נזכר בה, אני נפעם מחדש.
לקריאת פסק הדין המלא: http://www.courts.co.il/SR/mechozi/m06002003-254.htm


