הכיבוש משתלם. ראוי שהוא ישתלם פחות
האסוציאציות העולות אצל רובנו למשמע הצירוף השגור “הכיבוש הישראלי” קשורות בדרך כלל למושגים כמו צבא, התנחלויות, טרור, תהליך השלום וכד’. מעטים נותנים את הדעת להיבטים הכלכליים של הפרויקט המתמשך הזה. כשמתייחסים אליהם, לרוב הגישה היא שהכיבוש הוא נטל כלכלי על ישראל. מעטים עוד יותר שואלים את עצמם מי מרוויח מהכיבוש. אבל ייתכן שזו בעצם השאלה החשובה ביותר. ראוי לבחון מי הם המרוויחים מהכיבוש, לאילו קבוצות חברתיות הם משתייכים ואיזה כוח פוליטי יש להם. הרעיון הוא פשוט. פגיעה ברווחים האלה עשויה להפוך את המשך הכיבוש לפחות משתלם. דיון כזה הוא רלוונטי היום לאור הקמפיין העולמי ההולך וצובר תנופה לפעולות כלכליות נגד הכיבוש, מה שמכונה BDS לפי הערכה של שיר חבר מ”המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית” ב-2008 הוציאה ישראל 26.3 מיליון ₪ על הכיבוש (כולל הוצאות הביטחון, סובסידיות להתנחלויות וכו’). מתחילת הכיבוש, נכון ל-2008, ההוצאה עומדת על 381 מיליארד ₪. שלמה סבירסקי ממרכז אדווה כתב על כך ספר , “מחיר היוהרה”. בדוח שלו מ-2008 על מחיר הסכסוך הוא מדגיש כי הכיבוש מקטין את הצמיחה הכלכלית, מערער את היציבות, מכביד על התקציב. לפי סבירסקי, כמעט כל תחומי הכלכלה נפגעים מהכיבוש: התיירות, דירוג האשראי, בהשקעות, תקציבי הרווחה שנפגעים כתוצאה מהשקעה בתקציב הביטחון ובהתנחלויות וכדומה.
הנה כמה דוגמאות לרווחים:
- ההעסקה של פועלים פלסטינים זולים וההשפעות שלה על דרדור כלל תנאי העבודה של עובדים בישראל. כיום העסקת פועלים פלסטיניים זולים בישראל הצטמקה כתוצאה ממעבר פוליטי וכלכלי לניצול מהגרי עבודה, אך באזורי תעשייה ב”מרחב התפר” פועלים מפעלים בבעלות ישראלית המעסיקים פועלים פלסטינים בתנאי ניצול קשים. גם בהתנחלויות עובדים פלסטינים רבים (פרויקט של “קו לעובד” עוקב אחרי תנאי עבודתם ועוזר להם להתארגן).
- בניית התנחלויות על קרקעות זולות בגדה המערבית במקום על קרקעות יקרות יותר בתוך הקו הירוק ודחיפתן של אוכלוסיות מוחלשות אליהן. לדוגמה: הערים מודיעין עלית ובית”ר עלית שנבנו מעבר לקו הירוק עבור חרדים, הפניית מהגרים מחבר העמים לאזור אריאל, בנייה לזוגות צעירים בירושלים המזרחית וכדומה.
- החברה הפלסטינית מהווה שוק שבוי למוצרים ישראלים . משום שאין להם אלטרנטיבות, ובגלל השליטה הישראלית בגבולות והסגרים הפנימיים, נאלצים הפלסטינים נאלצים לצרוך סחורות של חברות ישראליות. ישראל גם מנעה לאורך השנים התפתחות של מפעלים פלסטינים שהיו יכולים להוות תחרות למשק הישראלי.
- הקומפלקס הצבאי-תעשייתי: לטענת נעמי קליין בספרה המצויין “דוקטרינת ההלם”(שהתפרסם לאחרונה בעברית בהוצאת אנדלוס), לאחר התפוצצות בועת ההיי-טק בסוף שנות ה-90′, ישראל עברה יותר ויותר לנישת ההיי-טק הביטחונית. במיוחד אחרי ה-11 בספטמבר כשגבר הביקוש העולמי לאמצעי אבטחה. הכיבוש הוא כר ניסוי נרחב המאפשר השקעות ממשלתיות באמצעים שאחר כך נמכרים בכל העולם. יש חברות המתפארות בכך שניסו את האמצעים שלהם על פלסטינים.
על פי דן בבלי 200 אלף מועסקים בישראל בשירותי הביטחון ועוד 100 אלף עוסקים בשירותים, בייצור ובייצוא ביטחוניים. ביחד הם מהווים כ-10% מכוח העבודה הפעיל. לפי נתונים שציטט יוסי מלמן ב”הארץ “, ב-2008 הוציאה ישראל על ביטחון יותר מכל מדינה אחרת בעולם, ביחס למספר תושביה. לפי המחקר הזה, כל אזרח ישראל מימן בשנה שעברה ב-2,300 דולרים את הוצאות הביטחון של מדינתו. לשם השוואה, בארצות הברית מסתכמת ההוצאה לביטחון לנפש בכ-2,000 דולר. בסעודיה, הרוכשת מערכות נשק מהמשוכללות בעולם, ההוצאה הביטחונית לנפש עומדת על 1,500 דולרים. קשה לדמיין שבמצב של שלום אזורי, העסקים האלו ימשיכו לשגשג.
ע הרקע הזה התכנסו ביולי 2005 כ-170 ארגונים מהחברה האזרחית הפלסטינית וחתמו על קריאה לחרם, משיכת השקעות (divestment) וסנקציות על ישראל, עד אשר “תציית (complies) לחוק הבינלאומי ולעקרונות האוניברסליים של זכויות האדם“. הקמפיין הזה זכה לראשי התיבות BDS = boycott, divestment, sanctions . בחרם הכוונה היא לחרם צרכנים, “משיכת השקעות” (divestment) מתייחסת לסגירת מפעל במקום מסוים או משיכת השקעות ממניות של חברה מסוימת, ואילו סנקציות מתייחסות לרמת המדינה כדוגמת הסנקציות של ממשלות נגד איראן, נגד שלטון חמאס, נגד דרום אפריקה וכדומה. מאז 2005 הקמפיין העולמי לBDS נגד ישראל הולך ותופס תאוצה. המלחמה בעזה נתנה לו תנופה נוספת. לאחרונה הוא גם התחיל להיות מורגש. הנה כמה דוגמאות:- חברת ואוליה (Veolia) חברה צרפתית הפועלת ברחבי העולם, שותפה באמצעות חברת הבת שלה “קונקס” בבניית הרכבת הקלה בירושלים, רכבת שאמורה לעבור גם בשטחים שנכבשו ב-1967, סופחו לישראל והוקמו עליהם שכונות יהודיות. “קונקס” גם מפעילה מזבלה באחת התנחלויות ומפעילה קווי אוטובוס לכמה התנחלויות. החברה הפכה למטרה של קמפיין ה- BDS תחת הסיסמא De-rail Veolia. כתוצאה מהקמפיין הזה הפסידה “ואוליה” כ-4.5 מיליארד דולר לאחר שלא זכתה במכרז להפעלת הרכבת התחתית בשטוקהולם (אחרי 10 שנים בהם הפעילה את הרכבת). בערים נוספות בעולם נעשו פעולות נגד חידוש החוזים עם “ואוליה”. ביוני השנה התפרסם בתקשורת כי החברה מעוניינת למכור את חלקה בבניית ובהפעלת הרכבת הקלה בירושלים.
- בעקבות קמפיין ציבורי בבלגיה הודיע ביוני בנק “דקסיה”הבלגי כי הסניף הישראלי שלו, “דקסיה ישראל”, יפסיק לתת הלוואות להתנחלויות. בנק “דקסיה” רכש ב-2001 את בנק אוצר השלטון המקומי בישראל ונהג לספק, בין השאר, הלוואות ארוכות טווח להתנחלויות.
- בעקבות דו”ח שפרסמו שלושה ארגונים שבדים באוקטובר 2008, הודיעה חברת הענק השבדית לייצור מפתחות Assa Abloy על סגירת על המפעל שלה “מולטילוק” באזור התעשייה ברקן שליד אריאל. החברה הודיעה כי תעביר את המפעל למקום אחר בישראל, בתוך הקו הירוק.
- בימים אלו בוחנת קרן הפנסיה הציבורית הנורווגית, אחת מהקרנות הגדולות באירופה, את ההשקעות שלה בחברות המעורבות בכיבוש הישראלי.(על התפתחויות בקמפיינים השונים באתר הזה.
חלק ניכר מהמידע על רווחי הכיבוש מרוכז בפרויקט של קואליציית נשים לשלום בשם Who Profits. הפרויקט החל לפעול ב-2007 והוא מפרסם באתר שלו http://www.whoprofits.org/רשימה של חברות ישראליות וזרות הקשורות ישירות לכיבוש. הפרויקט אינו קורא לפעולות חרם או כל פעולה ספציפית אחרת נגד החברות שברשימה. גם קואליציית נשים לשלום לא הצטרפה עד היום לרשימת הארגונים התומכים ב-BDS. אולם המאגר הוא כלי חשוב בהבנת האינטרסים הכלכליים בכיבוש. באמצעותו אפשר להבין כי קשה מאוד להפריד בין הכלכלה הישראלית בתחומי הקו הירוק לכלכלת הכיבוש: תוצרת חקלאית מההתנחלויות מעורבבת ומשווקת יחד עם תוצרת מתחומי הקו הירוק, שלא לדבר על כך שמרבית הבנקים, חברות הסלולר וחברות התחבורה פועלות משני צדי הקו הירוק. לצד פרויקט who profits, פועלת גם קבוצה ישראלית בשם “חרם” הקוראת במפורש לתמיכה בקריאה הפלסטינית ל-BDS ובקמפיינים שונים וכן מנסה להגביר את המודעות לפעילות מהסוג הזה בקרב תושבי ישראל.
השאלה היא האם קמפיין ה-BDS הוא אפקטיבי והאם הוא מוסרי. באילו מסרים ופעולות אפשר לתמוך ומאלה צריך להסתייג. אלו שאלות שראוי וידונו בקרב המתנגדים לכיבוש. אני ופעילות/ים אחרות/ים בישראל ובעולם הגענו למסקנה שכל כך הרבה טקטיקות של התנגדות לכיבוש נוסו, והכיבוש עדיין כאן והופך לאכזרי יותר משנה לשנה. אני מאמינה כי מדינות ואנשים מתנהלים בדרך כלל על פי אינטרסים, ולכן הדרך לסיום הכיבוש היא הפיכתו לבלתי משתלם.
הפיכת ההשקעות הכלכליות הקשורות בכיבוש הישראלי לבלתי אטרקטיביות משום שהן יהיו מלוות בהפסדים לחברות, תפורר אט-אט יכולתו של הכיבוש להיות מנוף לפיתוח כלכלי ולרווחים. בסופו של דבר הכיבוש יהפוך לנטל, כפי שקרה בדרום אפריקה, שם אנשי העסקים היו אלו שביקשו מממשלת האפרטהייד לחדול ממדיניותה הגזענית. זוהי משימה לא קלה כלל וכלל, אך נראה שקמפיין ה-BDS מתחיל לחלחל. חשוב להזכיר שהקמפיין הזה אינו אלים, הוא הוא משתמש במגוון טקטיקות בהתאם להקשרים מקומיים של הפעילות, ומאפשר לאזרחים מכל העולם להשתתף במאבק נגד הכיבוש ולא משאיר אותו אך ורק בידי הממשלות והפוליטיקאים (עוד על היבטים עקרוניים של BDS נגד ישראל, בחוברת של שיר חבר).

