• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

השתקפותינו: ישראל, פלסטין והנוער

אסא דורון

  מאמר שפורסם בעיתון “העיר” לאחרונה מספר על איור בו מוצגים ישראלי ופלסטיני הניצבים פנים מול פנים, רוביהם מכוונים זה לזה ולידם עגלת תנוקות – סמל להורות ולדור העתיד. תמונות החיילים, הישראלי והפלסטיני, זהות למעט פרט יחיד: עגלת התינוק משמשת מחסה לחייל הפלסטיני, בעוד שהחייל הישראלי ניצב כמגן לפני העגלה. המאמר מספר כי יוצרת האיור –”קריקטורה” – היא מורה בבית ספר תיכון בתל אביב, וכי האיור הופץ לתלמידיה במהלך הלחימה בעזה באמצעות דואר אלקטרוני תחת הכותרת “תמונה אחת שווה אלף מילים”. הורים ותלמידים מחו כנגד המסר המאוייר, אשר הצטרף לאירועים אחרים בהם המורה הביעה דיעות דתיות ולאומניות המנוגדות לרוח בית הספר החילוני בו היא מלמדת. אולם, בתגובה לפניות העיתונות, הנהלת בית הספר הביעה תמיכה במורה הבכירה, שתוארה כמחנכת ומורה מצויינת.


קריקטורה זו מהווה תזכורת לתהליך נרחב יותר של דה-הומניזציה אשר מתרחש בקרב שכבות נרחבות בציבור הישראלי ובמוסדות המדינה. איור מעין זה הוא רק אופן אחד בו נחשף הנוער לתעמולה זו, וחמור במיוחד כאשר החשיפה נעשית על ידי מורים אשר המדינה מעמידה כסמכות חינוכית וערכית. באמצעות האיור, המורה מעבירה מסר פוליטי המכוון לצעירים. כאשר הורים מחו על כך, השיבה המורה כי היא רק המחישה בציור את מה שנאמר בקביעות על ידי הממשלה ואמצעי התקשורת: שהטרוריסטים (שם נרדף ל”פלסטינאים”) משתמשים בנשים ובילדים כמגן אנושי. זהו הקונצנזוס.

קריקטורות הן כלי רב עוצמה בשל העובדה שהן מעבירות מסר בצורה מדויקת ותמציתית. פעמים רבות הן מעוררות מחשבה “מחוץ לקופסא”. אולם, איור זה חסר את מאפייני הקריקטורה הטיפוסיים, כגון הקצנה והגזמה של סממנים חיצונים, ולפיכך האיור נראה יותר “אמיתי”. הוא משקף את תפיסתם של

ישראלים רבים את הפלסטינים: ערבים לא יהססו להקריב את ילדיהם על מזבח העימות.

אופיה הסטרילי של התמונה מרמז כי הצדדים בעימות הישראלי-פלסטיני שווים, למעט עולם ערכים שונה המומחש על ידי מיקומן של עגלות הילדים. אין איזכור לעוצמתה הצבאית והכלכלית של ישראל, מדיניות הכיבוש והדיכוי וסיבלה היום-יומי של האוכלוסיה הפלסטינית. העליונות הערכית באה לידי ביטוי גם היא תחת איצטלת האוביקטיביות והסימטריה שבאיור. בתור עם שעבר תחת מכבש התעמולה הנאצית אנחנו מאוד רגישים להצגתו של האחר באופן מכוער וסטריוטיפי. כפי שמזכירים לנו לא פעם בתקשורת זהו מעשה שכיח בקרב שכנינו הערבים המציגים אותנו כך, אך האם לא נוהגים אנו באותו האופן בבית ספרנו?

סימן נוסף לתהליך זה היא “אופנת חולצות החיילים” אשר נחשפה לאחרונה על ידי עיתון “הארץ”. על חולצות אלו, אשר מיוצרות על ידי חיילים, מודפסת, לדוגמא, דמות של אישה פלסטינית הרה במרכז מטרת רובה עם הכיתוב “כדור אחד – שני הרוגים”. יש להבהיר כי חולצות מעין אלו מיוצרות באופן פרטי על ידי החיילים, אף אל פי כן, עצם העובדה כי חיילים רבים לובשים אותם מצביעה על הלך רוח של שנאה עמוקה על רקע גזעני. מגמה זו פנים רבות לה ותהליך הדה-הומניזציה החודר לבתי הספר מהווה חלק ממכניזם הפצת ה”תובנה” כי “אין לישראל פרטנר לשלום במזרח התיכון”.

המציאות יותר אכזרית מקריקטורה זו או אחרת. עם פרסומו של דו”ח ארגון “שוברים שתיקה” אשר תעד עדויות של לוחמים במבצע “עופרת יצוקה”. החיילים סיפרו על מיקרים בהם השמתשו חיילי צה”ל באזרחים פלסטינים לצרכי הגנתם במהלך הלחימה. הדו”ח עורר תגובה נחרצת מצד מכונת יחסי הציבור המשומנת היטב של דובר צה”ל, אשר טען כי מטרת האירגון היא הכפשת צה”ל: “הצבא המוסרי ביותר בעולם”.

עלינו להצדיע להורים שמחו כנגד איור זה ולתהות על הנהלת בית הספר, המורה והרשויות אשר נידמה כי אימצו את המסר המובא בו. קונצנזוס עשוי להיות מסוכן, בעיקר כאשר הוא מלווה במסעות “הסברה” ובסתימת פיות.

אסא דורון הוא מרצה באוניברסיטה הלאומית האוסטרלית וחבר בפרויקט “עין בוסתן” המקיים גן ילדים במטרה לעודד ולקדם דיאלוג בין ערבים ויהודים בישראל

כנראה שיעניין אותך גם: