מעשה בכופרת או איך פוטרה רכזת ערביה מאגודת הסטודנטים בירושלים
כדאי לפתוח בהסבר קצר: בניגוד לתדמית שנוצרה להן, אגודות סטודנטים בישראל אינן גופים קיקיוניים או חסרי השפעה. האגודה של האוניברסיטה העברית למשל התברכה בתקציב של 4.5 מליון שקלים, רובו מגיע מדמי רווחה, מעין מס שהסטודנטים מעלים לאוניברסיטה. האגודה היא ארגון שמעסיק עשרות עובדים, נמצא בקשר עם עשרות גופים מסחריים, מפיק מאות אירועי תרבות בשנה ומוציא עיתון שבועי לאור.
עבודה באגודת הסטודנטים הפכה בשנים האחרונות למשרה די מבוקשת באוניברסיטה. רכזי האגודה זוכים בתפקידים מעניינים, שבהן הם יכולים לגלות יצירתיות ומנהיגות, וגם לקשור קשרים, “להתערבב”. גם התנאים נוחים ויש גמישות, אפשר לשלב את העבודה עם הלימודים.
נוכח מרכזיותה של האגודה בעולם הסטודנטים וההזדמנויות שהיא מעניקה, היה מאוד משמח לגלות שבסוף השנה שעברה אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית – בהנהגת תא חדש בשם “הפורום למען הסטודנטים”, שילוב של תא הליכוד, תא העבודה ותנועה מקומית בשם “התעוררות” – פרסמה לראשונה בתולדות הארגון מודעות דרושים בערבית. הצעד הזה היה תוצאה של מערכת בחירות סוערת שבה הנושא הלאומי עלה לראש סדר היום. פרסום המודעות נבע מתוך שילוב של לחץ מצד תאי השמאל, ורצון כן (לפחות מתוך היכרות עם הנפשות הפועלות) לשפר את המצב המביש.
לאחר תהליך המיונים, נבחרה סטודנטית ערבייה לתפקיד רכזת רווחה. אחת מתוך שתי רכזות בתחום הרווחה ומתוך כ-20 רכזים בסך הכל בסניף האגודה בקמפוס הר הצופים. עבדתי שלוש שנים באגודת הסטודנטים ואני מכיר את הארגון הזה מצוין מבפנים. בחירה של רכז ערבי לתפקיד רכז הייתה צעד שאפשר לכנותו, גם אם בצער רב, “מהפכני”. לאורך ארבע שנות שלטון תנועת “רוח חדשה” באגודה, מודעות דרושים בערבית היו חלומות באספמיה, שלא לדבר על העסקת סטודנט ערבי כרכז, אפילו לא כעלה תאנה ש”ידאג למגזר”.
בשבוע שעבר פוטרה רכזת הרווחה לאחר קריירה קצרה מאוד של 12 יום באגודת הסטודנטים. בשתי כתבות שונות, בעיתון הסטודנטים “פי האתון” ובמקומון “זמן ירושלים”, הדברים מתוארים בצורה דומה: הרכזת סירבה ללבוש את חולצת האגודה מכיוון שהיה עליה דגל ישראל. על כך נמחל לה. לאחר מכן סירבה לקחת חלק בפרויקט גיוס סטודנטים למשמר אזרחי, משום שהוא מכוון נגד תושבי עיסאוויה הסמוכה. את זה ראשי האגודה לא הסכימו לקבל.
גם אם בעיית ההטרדות המיניות בגבעה הצרפתית היא אמיתית, כל הפרויקט המדובר נולד בחטא של קמפיין הבחירות המכוער של תנועת “אם תרצו”. תנועת הימין הזו “רכבה” על הנושא בדרך לקלפי ודאגה להעצים את התיאורים בסגנונה המתלהם. קשה להאשים סטודנט ערבי שיתנגד להשתתף בפרויקט “ביטחוניסטי” מהסוג הזה, גם אם כוונות האגודה סבירות.
יו”ר האגודה הסביר ל”פי האתון” שהרכזת הערביה פוטרה משום ש “מוכרחים לדעת היכן למתוח את הקו. אנו חיים במדינה דמוקרטית, והתנגדות עקרונית לשיתוף פעולה עם הזרוע המבצעת של שלטון החוק אינה מקובלת על האגודה. עובד שיכפור ברשויות המדינה ובעצם קיומה לא ימשיך את עבודתו באגודה”.
כמה הרבה מקופל בהסבר הזה, פסיכולוגיה של דור שלם של ישראלים צעירים.
לפני הכל, זו הבורות. הבורות מולידה את חוסר היכולת להבדיל בין אי-שיתוף פעולה להתנגדות אקטיבית. השכלה פוליטית יותר מעמיקה הייתה מאפשרת לגלות הבנה לעמדתה של הרכזת, ואולי כך גם להצליח לחיות עם העמדה הזו בשלום. גם הימנים הקיצונים יסכימו שנקיטת צעדים אלימים נגד בני עמך, אפילו אם הם סמליים בלבד, היא דרישה בלתי מתקבלת על הדעת. מדינת ישראל בכבודה ובעצמה לא הרחיקה עד שם. לפרויקט יש אופי ביטחוני מובהק, אבל על אף שהמדינה מוותרת לערביי ישראל על שירות צבאי, אגודת הסטודנטים לא מוכנה לוויתורים שכאלה.
לצד הבורות, מופיע הפחד. רק אנשים מפוחדים מאוד יכולים לשרטט קו אדום מול העובד הצעיר והבודד ביותר בארגון בצורה כה נחרצת וחריפה. בכל שנותיי באגודת הסטודנטים ראיתי מחלוקות פוליטיות ומקצועיות בין העובדים. בתוך גוף דינאמי ולא פורמאלי כמו אגודת סטודנטים, לעובדים שלא הסכימו עם צעד מסוים תמיד הייתה פריבילגיה להימנע מצעדים שלא מתאימים להם. למשל בתקופת השביתות הגדולות היו עובדים שלא היו מגיעים להפגנות מטעמים עקרוניים. ראשי האגודה היו “מחליקים”, מוצאים פשרות. הם לא מיהרו לפטר.
ולבסוף זו חוסר המודעות העצמית. רק לפני שבועיים, הובילה הנהגת האגודה הנוכחית את אירועי יום הזיכרון לרבין, תחת הסיסמה “משמיעים את הקול המתון”. האם זה לא הקול שאמור לנסות להגיע לפשרה, להימנע מפיצוץ כמעט בכל מחיר? בניגוד לקודמותיה, האגודה הזו רצתה להראות רצון טוב. מה חשבו שיקרה כשפרסמו מודעות בערבית? האם אינם יודעים שלאחר ששכרו ופיטרו הרבה יותר קשה לתקן מאשר לא היו שוכרים כלל?
אסור לטעות ולחשוב שפיטורי הרכזת נבעו מאג’נדה פוליטית ברורה. בדיוק כמו קודמיהם בתפקיד, נבחרה מנהיגי הסטודנטים הנוכחיים על הטיקט המסורתי של “לא להגיד שום דבר”, מלבד הקלישאות הנבובות על “להתעורר” או “להחזיר את האגודה לסטודנטים”. על העמדות שלהם אפשר ללמוד מתוך מעשיהם. את הקרע בין סטודנטים יהודים לערבים הם מוכנים להרחיב תוך דקות. את האפליה – הם מוכנים להנציח על ידי מעשה קונקרטי ונחרץ כמו פיטורים. לעומת זאת הם אינם יכולים לסבול איזושהי אי-הכרה מעורפלת בנחיצותם של כוחות הביטחון. כאילו שמשטרת ישראל תחדל להתקיים, אם עובדת האגודה תיקח על עצמה פרויקט חלופי. בתחום הביטחון, הכול צריך להיות ברור ומדויק, אין מקום לטעויות. כדברי יו”ר האגודה, השאובים מעולם המושגים הדתי: אסור “לכפור” במשטרה.
ממש כמו בפוליטיקה של הגדולים, כדי לדעת מה הם חושבים, אין צורך להקשיב לדבריהם של מנהיגי הסטודנטים בירושלים. הם אינם אומרים דבר. אפשר ללמוד ממעשיהם. בתוך סטודנטים ישראלים רבים מסתתר פעיל קטן של “אם תרצו”, אז מדוע שלא יתפקדו לתנועה הזו וזהו?
אלי אושרוב עבד בין 2006 ל – 2009 באגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית, בין היתר כעורך עיתון הסטודנטים “פי האתון”


